מים גנובים                                                               חזרה ל"ועוד"

קרני שמש אחרונות צבעו את האופק באדום. עוד מעט ירד החושך.
הטיולית עצרה לרגע בשולי הדרך הצרה. שלושתנו ירדנו במהירות עם ציודנו ונותרנו בדד במרחב השומם
.
נהרי עזר לי להעמיס את החגור הכבד ואני חיזקתי את רצועות מכשיר הקשר על גבו
.
דורי כבר היה מסודר. כהרגלו - לא נזקק לעזרה
.
שלפתי את המצפן, מדדתי 95 מעלות. "זה הכיוון" הצבעתי. התחלנו ללכת
.

כבר משעת בוקר מוקדמת אנו לומדים את הציר, בוחנים תצלומי האוויר ומשננים את האתרים בהם אנו אמורים למצוא סימני קוד
.
שבוע ניווטים שלישי בה"ד 1. קודם מצפה רמון, אח"כ חברון, עכשיו שבוע נגב צפוני
.

גשם זרזיפי החל לרדת. אין מה להחיש צעדים. כך או כך המסלול ייקח לנו שש עד שמונה שעות
.

לפתע הטיל דורי פצצה : "חברה - אנו קופצים לארוחת ערב"


הסתובב אצלו בורג - חשבתי
.
"
על מה אתה מדבר?" שאל נהרי בתדהמה
.

"
אתם רואים את הילת האור מצפון? זה קיבוץ ברור חייל ואו-טו-טו יגישו שם את ארוחת הערב הטובה ביותר בנגב
"

"
ואיך זה קשור אלינו?"  אמרנו לא אמרנו. קצינים לעתיד האמורים לתרגל ניווט מורכב ולהתייצב בסוף המסלול מול המ"מ עם רשימת הקודים
.

זה המקום לומר שדורי לא היה חניך רגיל. כולם מלבדו - עוד לא בני עשרים - עברנו את המסלול הרגיל - באנו מקורסי מפקדים בשריון, תותחנים נ"מ ולפנינו מסלול קצונה של כשנה
.
דורי היה צנחן, רב סמל ותיק בקבע - שבסיום בה"ד 1 בהסדר מיוחד היה אמור לקבל דרגת סגן. תמיד מצוחצח ומהודר משהו. בדרך כלל הערכנו את שיקול דעתו
.
נהרי ואני לא היינו מעלים על דעתנו רעיון הזוי שכזה - דורי כן
.

תוך עשר דקות מצאנו עצמנו בפתחו של חדר האוכל של הקיבוץ
.
ריחות טובים של מאפה עלו באפנו. התקבלנו במאור פנים
.
את כלי הנשק הפקדנו בחדר סגור סמוך. על מכשיר הקשר לא ויתרנו. קצה האנטנה בגובה 4 מטר נותר על גבו של נהרי וגירד את השפריץ בתקרת חדר האוכל
.
נהרי ואני אכלנו בשתיקה שקועים במחשבות. דורי נראה נינוח ומרוצה מעצמו
.

לפתע בקע קול חזק ממכשיר הקשר והחריד את חדר האוכל כולו
:
"
לזרוביץ 2 כאן קודקוד - בדיקת קשר - איך נשמע עבור
"

נהרי זינק למכשיר. לופת את לחיץ המיקרופון במטרה להשמיע אות חיים
.
ממש באותה שנייה פרצה מהמטבח אישה גדולה, סמוקת לחיים ובקול רועם קראה לעברנו
:
"חברה - אל תוותרו על הפודינג לקינוח. אני הכנתי!"

המומים הבנו שבכל רשת הקשר של הפלוגה נשמע שבחו של הפודינג.
נהרי השיב באינסטינקט מיידי: "כאן לזרוביץ 2  נשמע היטב
"

דממה. ארשת דאגה נראתה לראשונה גם על פניו של דורי. הוא החל אוסף חפציו ואנו בעקבותיו.
את הפודינג לא היה לאיש חשק לטעום
.

תוך חמש דקות היינו שוב ברוח ובחושך בדרכנו לחרבת מרשן - היעד הראשון
.
הגענו לערוץ נחל שקמה חצינו מזלג ואדיות, צומת שבילים ומכאן אזימוט 135 מעלות
.
בניתוח הציר תכננו לקצר ולנוע במישור הפתוח - אך לא לקחנו בחשבון כי אנו בתוך שדה חרוש עם רגבים ענקיים. בבוץ הטובעני דמו נעלינו לנעלי אמודאים
.

ידעתי שאסור להתפתות. חשבתי בליבי. איזה טימטום!  בקצה הדרך מחכה לנו הדחה ודאית
!

בחורבת מרשן עמוד ברזל ועליו סימון "גש-175". בחרבת זדים "כ- 33 " ובחרבת כרכר "מב- 37 "


לקראת השעה שלוש בבוקר התקרבנו לנקודת הסיום - בכניסה לקיבוץ רוחמה.
ליבנו הלם בחוזקה. כל הקודים בידנו - ובכל זאת התקרבנו לטיולית כנידונים למוות
.

גרשון המ"מ מכורבל בחליפת סערה - נמנם לו בספסל הקדמי
.
הערתי אותו: "המפקד - הגענו. מוכנין לתחקיר !" גרשון פקח עיניו והביט בי במבט מלא משמעות
...
"
קדימה, רשימת הקודים" הרעים בקול
.
נהרי, רועד כולו, הוציא את הפנקס הרטוב והקריא מ- "גש-175" ועד אחרון הקודים.

 
"
אוקי" אמר, "אך שימו לב: מחר כשנגיע לבסיס תחליפו את מכשיר הקשר המזורגג שלכם
.
בבדיקת הקשר איתכם פרץ לרשת איזה תסכית רדיו על פודינג - אני לא רוצה שבניווט מחר תיעלמו לי"

"כן המפקד!" שאגנו שלושתנו בתיאום מופלא. שאגה שהעירה את כל החוליות שהקדימו אותנו.

ממזר הדורי הזה - הוא צדק. זו אכן הייתה ארוחת הערב הטובה ביותר בנגב
.
האמת שהייתה זו מטובות שאכלתי מעודי.

 חזרה ל"ועוד"       חזרה לתפריט ראשי  


שלח תגובה
שם
דואר אלקטרוני (אופציה)
תגובה
© 2021 Yoav Avneyon. All rights reserved.