YoaView
[English] צור קשר קישורים גלריה המלצות אודות אתרים ועוד הרצאות מרתקות טיולי איכות גיבושטח אורחים מחו"ל

השיריזלים מירושלים במלחמה הגדולה                       חזרה ל"ועוד"

במלאת מאה שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל (ספטמבר 2018) אספר על שארע לסבא רבא ולסבי בימים ההם. סיפורם מדגים את סבלם של רבים מבני הישוב היהודי בארץ ישראל בימי המלחמה.

סבא רבא מצד אימי היה שלמה ישראל שיריזלי  (שי"ש) שהיה המוציא לאור הראשון בארץ. שי"ש ניהל את עיתוניו של אליעזר בן יהודה, היה בעל בית דפוס בו הודפסו עיתוניו של בן יהודה ובעל חנות ספרים הגדולה ביותר בירושלים בתחילת המאה העשרים. שי"ש נודע במשפחתו הגדולה שהתגוררה בשכונת אוהל משה בירושלים.

 

משפחת שיריזלי, ירושלים 1928. שי"ש שני משמאל ובסמוך לו יושבת רעייתו חנה. בנו בכורו הוא סבי אחינועם יושב שני מימין (שנולד מרחל אשתו הראשונה של שי"ש שנפטרה צעירה). שימו לב להדבקת תמונת שני הילדים שנולדו מאוחר יותר בימין התמונה ...

ערב המלחמה רכש שי"ש מכונת דפוס חדישה שיובאה מאירופה בה השקיע את כל חסכונותיו. תזמון לא מוצלח יש לומר... עם פרוץ המלחמה נאלץ למכור את המכונה בסכום פעוט לשלטונות העות`מניים שהזדקקו לה. היישוב היהודי בארץ ישראל מנה כ-84 אלף לערך בתחילת המלחמה וכ-56 אלף בסיומה. מצב היישוב היהודי היה בכי רע ורבים הגיעו לפת לחם. מחלות, מגפות ופשיטת ארבה שלא נראתה שנים רק החריפו את המצב. בצר להם פנו לשגריר ארה"ב בקושטא הנרי מורגנטאו שכתב על כך לארגונים היהודיים בארה"ב.

בצעד של סולידריות מרשימה התארגנו יהודי ארה"ב לפעולת הג`וינט הראשונה ובסיוע צבא ארה"ב נשלחה בשנת 1914 אניית מלחמה לנמל יפו עמוסת תרופות, מזון וכסף. במהלך השנים 1915-1916 פקדו את נמל יפו מספר אניות סיוע אמריקאיות נוספות וזאת טרם הצטרפה ארצות הברית למלחמה בשנת 1917. 

אנית המלחמה "צפון קרוליינה" שהגיעה ליפו בשנת 1914. מקור   www.navsource.org

שי"ש היה ממנהיגי הועד הציבורי (כנציג הספרדים כמובן..) ודאג שהסיוע יחולק באופן ראוי ויגיע לנזקקים. משפחות רבות חששו למסור מידע על מצב משפחתם מפחד הממשלה ומאימת הגיוס והיה צורך לטעת בהם בטחון ורוגע. 

שי"ש עצמו כבן בודד להוריו (עשה כאמור תיקון במהלך חייו...) לא גוייס לצבא העות`מני אך נאלץ לשלם לממשלה העות`מנית כופר ("דמי פדיון העסקריה" בלשון הירושלמית של אז). כל זה לא עזר עם התארכות המלחמה ובגיל 37 גוייס לצבא העות`מני ונשלח לעיר אדנה (דרום מזרח טורקיה של היום) שם שימש כחובש ועוזר רוקח תוך שהוא נותן בשעות הפנאי שעורי עברית לילדי הקהילה. כשחזר שי"ש מהמלחמה הגדולה שב לפעילותו העסקית והציבורית אך מעולם לא התאושש מהנזקים הכלכליים העצומים שגרמה למשפחתו המלחמה.

התגלגל לידי מסמך ובו זכרונותיו של סבי, אחינועם ישראל שיריזלי, בנו של שי"ש ובו קורותיו במלחמה עת היה בן 15. הנה הדברים:

חלוץ העליה הבלתי לגאלית בתקופת השלטון הבריטי                  

"בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נמצאתי בבית סבי בארם צובא, היא חאלב - בצפונה של סוריה, בקרבת הגבול הטורקי. לימודי בבית הספר העברי לבנים בירושלים נפסקו בגלל פעמי המלחמה המתקרבים לעיר ואבי דאג לשלוח אותי למשפחה הרחק מאזור הקרבות.
הבשורה על הצהרת בלפור שניתנה בנובמבר 1917 הגיעה לאזני יהודי ארם-צובא שקיבלוה בשמחה ובצהלה. זכורני שאחד מנכבדי העדה פנה אלי ואמר: "ת`שעה בוב` בטֵל" כלומר "צום תשעה באב בטֵל", עד כדי כך רבו התקוות בימים ההם.

ביום ראשון של חנוכה, דצמבר 1917 ,הזמין אליו מושל חאלב הטורקי את ראשי העדות השונות בעיר כדי להכינם לפינוי טורקי קרוב של העיר. בשיחה בארבע עיניים עם סבי ששימש רבה של ארם צובא ואגפיה (אלכסנדרתה, אורפא, עינתאב ועוד), גילה לו המושל הצבאי סוד צבאי: "רק לפני רגעים אחדים" אמר " קיבלתי ידיעה טלגראפית שירושלים נכבשה על ידי הבריטים !  מכיוון שחאלב תישאר בלי הגנה צבאית" אמר, "מוכן אני לחלק נשק לבני העדות לצרכי הגנה מידי שודדים".
ואמנם מאוחר יותר, אחר הפינוי העיר על ידי הצבא הטורקי, הופיעו בדואים שודדים מזוינים בחוצות העיר ושדדו מכל הבא ליד ואף רוקנו את בית החולים הצבאי שליד בית הרב.


בית הכנסת היהודי בחאלב שניזוק בשנת 1948. הצילום משנת 2011 - מקור ויקיפדיה

שבוע לאחר פינוי העיר על ידי התורכים נכבשה העיר -  או נכון יותר חדרו אליה ללא מלחמה פרשים הודיים ומקצת מחיילי האמיר פייסל שמאוחר יותר נמשח למלך על סוריה. לשמע כיבוש ירושלים באותם הימים גמלה בליבי החלטה לחזור ארצה ולהמשיך את לימודי שנפסקו.
מסילת הברזל חאלב-ביירות פוצצה על ידי הבריטים ולכן עשיתי דרכי לביירות בעגלת איכרים ששרכה דרכה בשדות ביצות ואגמים. הייתה זו נסיעה קשה ומפרכת בימי החורף הקשים. הגענו  לטריפולי עיר חוף סורית שרובה מוסלמית ושסופחה מאוחר יותר על ידי גנרל גורו ללבנון הגדולה. בעיר יפה זו, בעודנו לנים באכסניה ברח העגלון ונטש אותנו לגורלנו והמשיך לביירות בלעדנו ואיתו שלל מזוודותינו. בלית ברירה עשיתי את דרכי מטריפולי לביירות ברגל והגעתי אליה רעב, עייף ורצוץ.
למחרת הופיע כרוז בחוצות ביירות בהכריזו, נוסף על המודעות הרשמיות שפורסמו בצרפתית ובערבית בשם השלטון הצרפתי, לבל יעז איש לעבור את גבול לבנון ארץ ישראל אלא אם כן השיג רישיון יציאה מן השלטונות הצרפתיים וכן רישיון כניסה לארץ ישראל מן הקונסוליה הבריטית. העובר על פקודה זו, כך נאמר, צפוי לקנס ולמאסר. מובן כי לשם כך נדרשה הגשת תעודות ומסמכים שלא היו ברשותי.
למזלי התקשר אחד מקרובי משפחתי בביירות עם עגלון יליד המקום אשר קיבל על עצמו תמורת מג`ידות מספר להעבירני דרך צור, צידון וראש הנקרה לעכו וממנה לחיפה ולירושלים. השכם בבוקר יצאתי לדרכי ולקראת ערב קרבנו אל הגבול. עם חשכה על פי הוראותיו של העגלון, השתטחתי בעגלה כשהעגלון מכסני בשקים ובסמרטוטים. כך שכבתי ללא ניע, רועד מקור ומפחד מאסר.
כעבור זמן שמעתי את העגלון מכריז בקול תרועה: "קום חוואג`ה עברנו את הגבול!"

כך חזרתי לארצי כעולה בלתי ליגאלי הראשון אחר הצהרת בלפור !

מכאן המשכנו לעכו וממנה לחיפה שהייתה אז עיירה קטנה וכללה את העיר התחתית, תחנת הרכבת החיג`אזית והטכניון. לשמחתי פגשתי בחיפה רבים מחברי הירושלמים במדי הגדוד העברי. הם הוסיפו על גילם, זה שנה, זה שנתיים על מנת שיגייסום. אחר ביקור קצר במחנה הגדוד העברי פניתי לתחנת הרכבת ואז פגשתי לאושרי את אבי - המו"ל שלמה ישראל שיריזלי שחזר מהצבא הטורקי שם שירת כסניטר. הודות לשליטתו בשפה הצרפתית קרבו אליו הרופא הצבאי הראשי ומינהו לעוזרו.
כן פגשתי שם ידידים ירושלמים, חברי לכיתה אשר חזרו אותו יום באניה עם הוריהם "נתיני אויב" (נתיני יוון שגורשו מירושלים בימי המלחמה לאנטוליה ומשם לאיסטנבול). כולם הגיעו באותו יום לחיפה על מנת לחזור לירושלים ברכבת צבאית. הצטופפנו בקרונות הפתוחים משום ששרות רכבות אזרחי טרם קבע השלטון הבריטי.
כעבור שעות אחדות חזרנו בשלום לירושלים."

אחינועם ישראל שיריזלי 1902-1969  בנו הבכור של שי"ש, מזכיר בית הדין העירוני בירושלים. איש אוהב ספר ודעת. כתב מאמרים בנושאים בין עדתיים ב"הד המזרח", התכתב רבות עם מנחם אושיסקין.

מימין לשמאל: דליה (אימי), אחינועם, רפי, רחל. 1940 לערך

חזרה ל"ועוד"    חזרה לתפריט ראשי 


שלח תגובה
שם
דואר אלקטרוני (אופציה)
תגובה