צומת שוקת והבאר                                                                חזרה לאתרים דרום     


כולנו מכירים היום את צומת שוקת. המקום נהייה לצומת רק עם הקמת העיר ערד, אז הוחלט שהכביש לעיר המתוכננת יצא מכאן מזרחה, כביש 31 מזרח היום, ולא מכביש דימונה הקיים. ההחלטה עוררה אז הרבה תהיות, כי רוב הנסיעות אל ערד יצאו או חזרו לבאר שבע, והנסיעה לבאר שבע דרך שוקת הייתה ארוכה יותר. אבל בשנים הבאות חובר הצומת מערבה, לכביש תל-אביב – באר-שבע, וכביש 31 הפך הנתיב העיקרי לערד, ים המלח ואף לאילת, והנסיעה מערד לתל אביב, לירושלים ולמרכז הארץ התקצרה כך בהרבה. 
הכביש המצטלב בשוקת עם כביש 31 הוא לא פחות מעניין.

כביש באר-שבע חברון, מספר 60 היום, הוא למעשה הנתיב הקדום ביותר הקיים בארצנו. מי שיבדוק את סיפורי המקרא הראשונים וירשום את המקומות הגיאוגרפים הנזכרים בהם, יקבל רשימת מקומות שכמעט כולה היא על נתיב זה: שכם ובית אל, שלם או ירושלים, אפרת וחברון, קבר רחל ואלוני ממרא, מערת המכפלה ובאר שבע – כולם, מלבד סדום וגרר, על הנתיב שהיה חלק מדרך בינלאומית שקישרה את קצות "הסהר הפורה", ממסופוטמיה בצפון למצריים בדרום. כאן עברו אבותינו אברהם ויצחק, כאן עברה אורחת המדיינים שלקחה את יוסף. במלחמת העולם הראשונה האריכו התורכים את הכביש הסלול מירושלים לחברון, ובמהלך ימי המלחמה השלימו את סלילתו עד לבאר שבע, כך שניתן היה להעביר בו כלי רכב, תותחים נגררים ועגלות עמוסות. זהו אם כן הכביש הסלול הראשון בנגב.
והשם שוקת מניין?

בערבית נקרא המקום – סַקָאתִי . זה היה שם של באר, לידה היה יישוב קדום שיצר תל נמוך, קטן אך בולט שנקרא `תל סַקָאתִי`, עליו קם בית קברות בידואי שנמצא בשימוש עד ימינו. 

 

משמעותו `של ה"סַקָאת" היא `מגיש המשקאות` (בחצר המלך היה זה `שר הַמַּשְׁקִים`!) - בשל החילוף האופייני שׁ>שׂ בין העברית לבין הערבית (ראה: שׁלום>שַׂלָאם)`. הוועדה לשמות עבריים בנגב`, שנתמנתה ע"י בן-גוריון במיוחד לצורך עברוּת מפת הנגב, היא שקבעה בשנת 1950 את השם העברי `תל שוקת` (תודה ליהודה זיו על הארתו).

השדות שממערב לצומת שוקת מעובדות ע"י קיבוץ להב, מאז עלה על הקרקע ב-1952, לפני 60 שנה. להב היה יישוב פלחה מובהק, וחבריו עיבדו שטחים נרחבים, אם כי מועטי גשמים ופגועי בצורת תדיר. השדה ליד צומת שוקת היה הרחוק ביותר, סמוך ל"קו הירוק" שהיה אז גבול המדינה עם ממלכת ירדן. החריש – דרכו להתבצע במהירות, כדי להספיק להשלים את כל העיבודים עד הזריעה עוד בטרם עונת הגשמים. העבודה נעשתה בשלוש משמרות – בוקר, אחה"צ ולילה, וכדברי השיר: "אין חריש עמוק בלי נשק". לילה אחד – מספר פלח ותיק מלהב - חרשתי לא רחוק מתל שוקת. בקצה השדה שכב חסיין, שומר השדות  המסור שלנו, ואבטח את השדה, את הטרקטור ואותי, שכן רעש המנוע מנע ממני לשמוע שום סכנה או אדם מתקרב.
בסביבת חצות עצרתי לארוחת לילה. ישבתי עם חסיין, ובין פרוסה לפרוסה סיפר לי חסיין על עצמו, ו... סיפורי היסטוריה המקובלים עליו העוברים מדור לדור סביב מדורות השבט. ישבנו לא רחוק מהתל, ולמרות שהמדורה היתה קטנה, האירו הלהבות את מבנה הבאר, עשוי אבני שדה מחוזקות בבטון מנדטורי. 

 

ולפתע הפתיע אותי חסיין:
אתה יודע, הבאר הזאת היא עתיקה מאד, עוד מימי איברהים אל-חליל, זה שאתם קוראים לו אברהם אבינו, ומימי יעקוב בן-בנו. יעקב ? – תהיתי. כן, הוא גר בסביבה הזו, כמו אברהם ויצחק. וזו הבאר אליה השליכו בניו את אחיהם יוסף. כאן החל חסיין לספר לי את כל סיפור יוסף ואחיו: על הקנאה, על מחשבת הרצח, על השלכת האח הצעיר לבור ועל מכירתו למדיינים. רגע, רגע, חסיין – אמרתי לו – הסיפור כמעט מדוייק, אבל הוא התרחש בדותן, בצפון השומרון. לא! מה פתאום בשומרון – חזר חסיין על האגדה כפי שהוא שמע אותה – זה היה כאן, במדבר! בביר סקאתי. אפילו אצלכם בספר כתוב "והבור עמוק, אין בו מים".


כשחזרתי מהמשמרת, עוד לפני המקלחת, הלכתי לבדוק ופתחתי את ספר בראשית. אכן, כך כתוב. ונראה שהבדואים בשנים האחרונות תהו, אולי אפילו כעסו: איך באר בנויה היטב, עשויה כראוי, חפורה לעומק ניכר, ורק מים אין בה. מי האיש שסיפר להם את הפרק הזה בתנ"ך – לא נדע, אבל אין לי ספק שהאגדה נקלטה בגלל התסכול והצער על שמקור מים חיוני ומעולה כזה - ריק ממים, מאז ירד מפלס מי התהום והבאר יבשה. מישהו קישר זאת עם סיפור הבור של יוסף ואחיו.  הרי לכם וריאציה על סיפור יוסף ואחיו, מהדורת הנגב, ישר מבאר שוקת.....     

פוסט זה נכתב על ידי אבי נבון - איש קיבוץ להב וחוקר האזור

 חזרה לאתרים דרום     חזרה לתפריט ראשי    


שלח תגובה
שם
דואר אלקטרוני (אופציה)
תגובה
© 2021 Yoav Avneyon. All rights reserved.