YoaView
[English] צור קשר קישורים גלריה המלצות אודות אתרים ועוד הרצאות מרתקות טיולי איכות גיבושטח אורחים מחו"ל

 אלישע פורת - סוכן זכָּרון                                 חזרה ל"ועוד"

"משורר וסופר, בוסתנאי ובלש ספרותי" כך נכתב על מצבתו. פגשתיו רק פעם אחת כשנתיים לפני מותו. זכיתי לסייר איתו במשך שעתיים בקיבוץ עין החורש ובסביבתו. פגישה זו הייתה בעקבות שיחת טלפון מפתיעה שקיבלתי.

אקדים ואספר את הרקע לאותה שיחה. 

הפרוייקט הנפלא "תמונה באבן" החל בשנת 2002 עת מלאו לשכונות הירושלמיות אהל משה וזכרון משה 120 שנה. יותר ממאה תמונות נאספו ממשפחות מייסדי השכונות והוצבו על קירות בתי השכונה - בשאיפה על הבתים המקוריים במידה ושרדו.

בשלב שני, חמש שנים אחר כך, הוספו תמונות והוחלט לבחור גם שיר שישקף את מעשה זה הקושר בין עבר להווה ולעתיד. שירו של אלישע היה בחירה טבעית.

פְּחִיתָה

אֲנִי בְּכָל דּוֹר הוֹלֵך וּפוֹחֵת:
עִם אִשְׁתִּי אֲנִי חוֹלֵק בִּיְלָדַי,
וּבִנְכָדַי אֲנִי שֻׁתָּף זוּטָר.
בְּנִינַי יֵשׁ לִי שְׁמִינִית
וָמַטָּה. וְאָז בָּאִים אֵלַי
גַם שִׁלֵּשַׁי וְרִבֵּעַי וְחִמֵּשַׁי,
וְאֵלֶּה שְׁאֵין לָהֶם בִּכְלָל
שֵׁמוֹת וְכִנוּיִים. אֲנִי נִגְרָע
וּמִתְאַפֵּס עִם הִתְאַרְכוּת
הַעֲנָפִים בְּעֵץ הַמִּשְׁפָּחָה הַעֲתִידִי
שֶׁלִּי: יוֹרֵד אֶל שָׁרָשָׁיו,
רוֹעֵד מִצַּעַר הַפְּחִיתָה, שׁוֹקֵעַ
אֶל הַנֹּמֶךְ הַסּוֹפִי, הָרִיק
הֶחָם הַזֶּה שֶׁיְּחַיֵּינִי מֵחָדָשׁ.

כך כתב אלישע על טקס חנוכת הפרוייקט: "השיר הוצב באבני ירושלים, במסגרת המיזם "תמונה באבן", בשכונת אוהל משה, נחלאות, ירושלים. יוזמות המפעל חיפשו טכסט מלווה הולם, לשלשלת הדורות, שאותה הנציחו במיזם. השיר נדפס אז במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות", והן מצאו בו את שחיפשו. וכך, מופתע לגמרי מעשיית שליחותו של השיר, הוזמנתי לטקס חנוכת המיזם "תמונה באבן", חנוכה תשס"ז (2007), של הנצחת מייסדי השכונות ובוניהן, בנחלאות. היתה זו בשבילי סגירת מעגל של יחסים טעונים ומתוחים מאד עם ירושלים. העיר הממשית, שנחשפתי אליה בילדותי, והעיר הנחלמת, זו אשר טרדה את מנוחתי שנים רבות... במקום נאום, בחרתי לקרוא את שירו המאוהב, של המשורר הנשכח יהודה קרני, אחד מאוהבי ירושלים הגדולים, "שִׂימוּנִי בַּפִּרְצָה". וכשעמדתי וקראתי בפני נכדֵי ונינֵי מייסדי השכונה אֹהֶל מֹשֶׁה, שהתכנסו באולם המתנ"ס "לב העיר", את השיר, הרגשתי שהשלמתי איזה מעגל חשוב של חיי. כאילו פרעתי את חובי, חוב של נער צעיר, שחלה במחלת "סינדרום ירושלים". אינני יודע מה הרגישו המאזינים, אבל אני יודע שאני הרגשתי הקלה גדולה"

בסיורַי בשכונת אוהל משה אני פוקד את תמונות משפחות מפורסמות ופחות ידועות. מעולם איני מוותר על שני לוחות: זה של משפחתי שלי - משפחת שיריזלי, וזה עליו מודפס שירו של אלישע פורת "פחיתה". אודה ולא אבוש - מעולם לא התעמקתי קודם לשיחת הטלפון ההיא - בביוגרפיה של המשורר שאת שירו אני קורא.
לפני כמה שנים זכיתי להדריך בנחלאות את עובדי הוצאת הספרים "הקיבוץ המאוחד - ספריית הפועלים". לי הם לא אמרו דבר אבל מישהו טלפן לאלישע וסיפר לו כי שירו זכה לככב בסיור.
ואז הגיע הטלפון מאלישע. קולו רועם, בטוח וחם:

"יואב?"
"כן"
-אמרתי בסקרנות
"מדבר אלישע פורת"

הייתי בהלם קל שהרי התוודתי כאן שלא ידעתי דבר עליו אישית ואפילו בתת הכרתי, עת הייתי קורא את שירו, התקבעה אצלי סברה לא מוסברת כי איננו כלל בין החיים. לא היה סיפק בידי להמשיך ולתהות משום שהמשפטים הרועמים הבאים אמרו בערך כך:
"שמעתי על הסיור של הוצאת הספרים בנחלאות ואני רוצה לומר לך כי אתם מורי הדרך נושאים תפקיד גדול! אתם סוכני הזכרון של זהותנו התרבותית!"
אלישע המשיך בדברים נוספים שאיני יכול לזכור אבל הרושם העז מדמותו ניטע בי בדקה הראשונה.
נדברנו להפגש וכך עשינו. הלכתי איתו לבאר ישנה ופרדס מתחדש תוך שהוא מזמין להתבשם מריחות השדה וסוקר בהתלהבות סיפורי חיים מרתקים בבית העלמין של הקיבוץ.

סמוך לאחר פגישתנו יצא ספר שיריו שכותרתו "פחיתה" והוא הזמין אותי לרוכשו וכך עשיתי בשמחה. המשכנו להתכתב תדירות בדואר אלקטרוני ובאחת הפעמים שאלתיו על משמעות התחייה מחדש שהיא הסייפא של השיר. כך ענה לי אלישע:

"בדיעבד יואב, אבל באמת רק בדיעבד, נתתי דעתי גם על הפירוש של השיר. כתבתיו כמובן בסערת המוזה, כמו שנהוג לומר. אגב הנה לך הגדרתי לשירה: שירה היא הליך פתאומי של דחיסה מילולית. כלומר, בשעה שכתבתיו הייתי נתון כולי למרותו של אותו הליך פתאומי- שיש הקוראים לו מוזה - של דחיסה מילולית.
שירה היא דחיסה. אם אתה רוצה לכתוב בנחת וברווחים של שורה או שורה וחצי או שתיים - לך וכתוב פרוזה.
נדמה לי שבאותם ימים הייתי שקוע בשירבוטים של אילן היוחסין או עץ המשפחה או איך שתקרא לכך. ייתכן והיה זה בצמוד לספר המשפחה שאחד מנכדיי הכין.
לפתע הבריק לי שבעצם אילן היוחסין עשוי גם לרוץ לאחור. אנטי חומר כזה, הליך הפוך מההסתעפות.
הליך של דחיסה אל הגרעין הראשוני. ושגם בהצטמצמות, הייתי אז בן 67, יש גאולה, לא רק בהסתעפות.
ושיש השארת הנפש גם בחזרה אל השורשים, ולא רק בנהייה אל הצמרות."

אלישע היה לוחם ופגש את הכאב ואת המוות במהלך שרותו. שיריו בנושא זה מטלטלים. הנה רק לדוגמה השיר "למות באל-חמה" עליו סיפר את הרקע הבא:  בחורף של שנת 1972, כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים, עשיתי שירות מילואים ארוך ומייגע במוצבי דרום הרמה, באזור אל-חמה. כל בוקר, בעת סיור הבוקר, הייתי מגלה מאות ואולי אלפים של זרזירים מתים או גוססים, מתחת לשדרות הפיקוסים הענקיים שבמתחם אל-חמה, ליד הבריכות החמות. הזרזירים נערמו ממש זה על גבי זה, וכל בוקר היו ערימות חדשות של זרזירים שמתו במהלך הלילה. התופעה המדהימה הזו לא נשכחה ממני. המראות הקשים האלה לא נשכחו ממני. הזכרון של הזרזירים הללו, שכאילו נידונו למות, חסרי ישע, לא הרפה ממני.

ואז באה מלחמת יום הכיפורים, ולנוכח המראות הקשים שראיתי בנקודות האיסוף של הפצועים שלנו, וחללי הסורים שנותרו באתרי הקרב של דרום רמת הגולן, במסלול האש והדם של חטיבת השריון שלי, חזרו אלי בכוח ובאלימות הזכרונות של הזרזירים המוטלים בהמוניהם ליד הבריכות המלוחות של אל-חמה. השיר פרץ מעצמו, מהנבכים הלא ידועים והלא מוארים של הזיכרון. המשורר הצופה, המעיד והזוכר שבי, כלל את זכרי הזרזירים עם מראות המלחמה הקשים. הציפורים נתחלפו בחיילים הצעירים. והטבע כולו, נתפס כישות עויינת לחיילים הצעירים שראיתי במלחמה. השם אל-חמה, הצליל של הצירוף הכביכול לא עברי הזה, הכה בי בחוזקה. ושירים נכתבים לא רק דרך הלב, לא רק דרך הזיכרון, אלא גם דרך האוזן. החזרה הנשנית של הצירוף אל-חמה, הפכה לפתע למנטרה הרעה, מבשרת האימה, המאחדת בין זרזירים תמימים, לבין החיילים הצעירים שלא ישובו.

למות באל-חמה

מִתַּחַת לִשׂדֵרוֹת הַפִיקוּסִים בְּאֶל-חַמָּה
הוֹלְכִים וְשׁוֹכְבִים זַרְזִירִים.
מַעְיָנוֹת חַמִּים מֵי אֶל-חַמָּה,
וְלַיְלָה עוֹד רַע מִיּוֹמוֹ,
רוֹבֵד עַל מִי שֶׁהָיוּ לְפָנָיו,
שִׁכְבָה מֻנָּחָה עַל פָּנֶיהָ.
מַעְיָנוֹת לֹא חַיִּים מֵי אֶל-חַמָּה,
מִמֶּרְחָקִּים בָּאִים נֶחְבָּטִים,
אֶל בּרֵכוֹת מָוֶת בָּאִים.
מִי שׁוֹלֵחַ זַרְזִירִים אֶל קִצָּם?
בְּהוּלִים: שֶׁלֹא זְמַן
לִחְיוֹת וְלֹא זְמַן לִרְאוֹת
אִם יֵשׁ צוֹפֶה לְשׁוּבָם.
מֻרֱעֲלֵי מֶלַח עָפִים
לָמוּת בְּאֶל-חַמָּה.
עוֹף לֹא עוֹצֵר בְּעוֹף,
פָּנִים לָאֲדָמָה. כַּמָּה קַל
לִגְמֹר כְּמוֹ זַרְזִיר,
וְלֹא כְּמוֹ חַיָּל.

(השיר נדפס בספר שיריו הראשון, "חושניה, המסגד", ספרית פועלים, תל אביב, 1975)

ביום 24 במרס 2013 נדם ליבו של אלישע בחטף. היה די ברור למשפחה מה יחרת על מצבתו.

בפאתי הקיבוץ הוקם "בוסתן אלישע" שבמרכזו עץ שיזף קשיש. על קירות מבנה חקלאי סמוך נכתבו כמה משיריו.

הדס פורת - ביתו של אלישע - משוחחת עם קבוצת מטיילים בבוסתן 

 

אתם מוזמנים להנות מיפי המקום ומהאווירה השורה בו אך הקפידו כמובן להשאירו נקי (נכנסים לקיבוץ עין החורש ונוסעים לפינה הדרום מזרחית שלו. חונים ליד מבנה המוסך והולכים דקותיים בדרך עפר עד לבוסתן).

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד - הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי)

חזרה ל"ועוד"       חזרה לתפריט ראשי


שלח תגובה
שם
דואר אלקטרוני (אופציה)
תגובה