תודה על הכתבה. התגלגל לידינו מסמך המציג את האירוע בעיניים בריטיות: הנה הוא עבורכם. החיפוש בשפיים (1945) – ג'קלין קרפ
ג'קלין קרפ הנה עיתונאית וסופרת החיה באנגליה , היא באה ממשפחה בה האב הוא יהודי והאם פרוטסטנטית. אביה שירת בצבא הבריטי בתקופת המנדט והיה ממונה על היחידה הערבית, ומכיוון שכך, דיבר ערבית טוב יותר מעברית ואף יחסו אל הערבים היה סובלני ואפילו אנטי-ציוני בעוד שמשפחתו הייתה ציונית .
ג'קלין קרפ כתבה את ספר הזיכרונות של אמה אשר שהתה בארץ יחד עם בעלה. בספר היא מתארת את תקופת חייה בארץ ישראל. באחד הפרקים היא מתארת את החיפוש בשפיים (ובשאר יישובי הסביבה) שהתרחש לאחר תפישת אניית המעפילים דימטריוס, שנקראה גם ברל כצנלסון, (26.11.1945) ושבעקבותיה פוצצו ההגנה והפלמ''ח את תחנות המשטרה הבריטיות: סידני עלי וגבעת אולגה. המשטרה הבריטית הגיבה לפיצוצים אלה בסדרת חיפושים של נשק וחיילים שהשתתפו במבצעים האלה, בישובים הקרובים: בשפיים - סידני עלי, וגבעת חיים - גבעת אולגה. ותושבי האזור כולו הגיעו לישובים על מנת לעצור את השוטרים הבריטים מלהיכנס ולערוך בהם חיפושים.
בסיפורה היא מזכירה את יצחק גבירץ שהיה אז מוכתר שפיים (כך קראו אז לנציג הקיבוץ בפני השלטונות הבריטים ), ולכן גם יצרה קשר עם עמוס גבירץ וביקשה ממנו חומר ארכיוני ותמונות של אביו.
אנו מביאים כאן קטע מהפרק שבו מתואר החיפוש בשפיים, ומעניין לראות את נקודת המבט של אישה אנגליה שצפתה באירועים ותארה אותם ממראה עיניה.
הספר נכתב באנגלית והקטע המובא פה תורגם על ידי, (זלמה פ).
" עם אור ראשון הגיעו פקודות לבריגדה הששית לפעול לפריצה לקיבוץ שפיים שרשרת של חילי הגדוד ה8 הקיפה את הקיבוץ , נסעתי לארוך דרך העפר שהובילה אל השערים של הישוב . שוטרים חמושים באלות עץ היו מסודרים מול הכניסה, מאחוריהם היו חיילים חמושים באקדחי עשן, רובים ומקלעים, ומאחוריהם עמדו ליד האקליפטוסים מכוניות משוריינות חמושות ברובים של שלושים שבעה מילימטר. מול ההיערכות הזאת עמדו כאלף איש צועקים וכועסים המסרבים לפתוח את השערים גם לאחר שכבר קיבלו 4 התרעות לפתיחת השערים ואיום בפריצה בכוח. הם הגיבו להתרעות אלה בלעג ובקללות , טיפסו על עצי האקליפטוס לראות את הצבא המתקרב והקימו מחסומים מכלים חקלאים , למרות שהם קיבלו פקודות חד משמעיות מההגנה להתנגד פסיבית ולא להשתמש בנשק, רבים מהאנשים היו מצוידים במקלות ואבנים.
לאחר כחצי שעה של התעלמות מאזהרות המשטרה הבריטית, קיבלו החייליים פקודה לפרוץ את השערים, עם אלות ומגינים, ואחריהם באה הבריגדה המוטסת (הכלניות) לעזרה, עם אקדחי העשן הרובים והמקלעים . המתיישבים – גברים ונשים, הגיבו ונלחמו נגד החיילים במקלות ובאבנים בתוך ענני עשן מסריחים, הם ניסו לסגור את השערים, אבל הקרב בו הכוחות היו בלתי שווים נגמר כאשר המתיישבים נכנעו למשטרה שפרצה פנימה למרכז הקיבוץ . ארבעה פצועים הובאו למרפאת הקיבוץ שם גם ריכזו את הילדים והתינוקות , במשך הלילה.
אלה שנפצעו פציעות קלות יותר רוכזו יחד עם כל האחרים והובלו למכלאה שהוקמה ליד בית הקברות והוקפה בגדר תיל.
בעוד שהגברים והנשים מובלים למכלאה חלקם בכוח בעזרת קני הרובים של השוטרים החלו חיפושים אינטנסיביים בכל המבנים של הקיבוץ, חפצי האנשים נבדקו, ובאמצעות מכשירים לגילוי נשק נסרקו כל מבני המשק על מנת לגלות נשק מוסתר. אבל דבר לא נמצא.
בחוץ בינתיים נערכו הכנות למיון התושבים הכלואים ,הצנחנים, בסטנים מחודדים נשארו לשמור על המכלאה.
אלה שנפצעו פציעות קלות יותר רוכזו יחד עם כל האחרים והובלו למכלאה שהוקמה ליד בית הקברות והוקפה בגדר תיל.
בעוד שהגברים והנשים מובלים למכלאה, חלקם בכוח בעזרת קני הרובים של השוטרים, החלו
חיפושים אינטנסביים בכל המבנים של הקיבוץ, חפצי האנשים נבדקו, ובאמצעות מכשירים לגילוי נשק נסרקו כל מבני המשק על מנת לגלות נשק מוסתר. אבל דבר לא נמצא.
בחוץ בינתיים נערכו הכנות למיון התושבים הכלואים, הצנחנים (הכלניות), בסטנים מחודדים נשארו לשמור על המכלאה.
המוכתר של המקום עם פנים בוערות מכעס, שבניגוד למקובל לא הורשה ללוות את הכוחות המחפשים, התלונן באזני המפקד הממונה, על ההרס הבלתי נחוץ של בית הקברות..
קולו צלצל דרך האוויר החם במבטא של אדם שנולד באיסט סייד של Bow bells . ובא כאנטי קלימקס לאזני החייליים אשר חשבו שהם נלחמים נגד אויב זר ומצאו את עצמם נלחמים נגד אחד מבני ארצם - יהודי לונדוני – יצחק גבירץ . – שהיגר לפלשתין ב 1920 . אפילו הקצין הבריטי היה מבולבל . לרגע נעצרו כל הפעולות הצבאיות ואנחנו נעמדנו להקשיב לדברי האשמה שנאמרו במבטא קוקני, על השימוש המופרז בכוח נגד התושבים . השיחה הידרדרה במהירות לוויכוח סוער בין המוכתר לקצין : גבירץ האשים את הבריטים על הדרך האלימה בה התנהלו הכוחות המזוינים, והקצין ענה שהיה שימוש בכוח מינימלי .
האנשים שהיו בתוך המכלאה, בעידודה של הסצנה שהתרחשה מול עיניהם, החלו לצעוק על השומרים, הנשים שהביאו מים לכלואים, ניצלו את המהומה כדי להכניס גם סלסלות לחם טרי. הקצין כעס ופקד על חייליו למנוע את הכנסת הלחם, אף על פי, שאף אחד מהאנשים שבתוך המכלאה לא אכל מאז הבוקר והרבה גם לא אכלו עוד מהערב הקודם. רובם לא היו תושבי המקום ורק באו להגדיל את האוכלוסייה המקומית , אבל, מה שלא תהיה כוונתם מניעת מזון כעונש הייתה אכזריות ומיותרת לחלוטין.
גבירץ המשיך בהאשמותיו וטען שעקבות הדם של התוקפים (של משטרת סידני עלי), הסתיימו בדרך הנמצאת מזרחה לקיבוץ ולא הייתה הצדקה לכן לחיפוש, ואילו מפקד המשטרה הבריטי טען שהתוקפים יכלו בקלות להיכנס לשפיים.
הקצין המתווכח עם המוכתר, הנשים הממהרות עם כדי המים , האנשים הכלואים בצפיפות במכלאה ללא יכולת אפילו לשבת , היחידות הצבאיות עם הסטנים , המכוניות המשורינות החמושות , יצרו תמונה שכאילו נלקחה מאולפן קולנוע מטורף ...........
........גבירץ חזר וטען שהיו התייחסויות לא הוגנות של החילים והשוטרים , לבסוף החל המיון .
האוכלסיה הרגילה של שפיים הייתה בערך 250 מבוגרים ואילו בתוך המכלאה היו כמעט אלף איש. אחרי שעות ארוכות של חקירות, המשטרה עצרה רק 21 חשודים ואף אחד מהם לא היה מעפיל מהאוניה דימטריוס ,אבל מכיוון שהם לא נתנו זהות משביעת רצון, מנקודת המבט של השוטרים, הם יכלו להיות חברים בארגון ההגנה. מאוחר יותר הם נלקחו למחנה מעצר ללא משפט.
בזמן שבשפיים מיינו את האנשים יצאתי לראות את האירועים שהתרחשו ברישפון עמדתי על גבעה המשקיפה על הגגות האדומים של המושב, שם עמד המון אדם של קרוב לאלפים יהודים שלא הורשו להיכנס לשפיים, כמה דקות קודם לכן, ההמון התחיל להתקדם לעבר שפיים אבל נהדף על ידי שרשרת של חיילים מהיחידה ה 8 . שלטים הנושאים את המלים עצור! להתפזר!, וסכנה! הונפו על ידי החילים כאשר ההמון התקרב למרחק של 4- 5 ירד מהיחידות. כמו בתקרית שהייתה ליד גבעת חיים , ההמון לא שעה לאזהרות והמשיך להתקדם, ירייה אחת נורתה ואיש יהודי נפל מת. ירייה שניה פגעה ביהודי נוסף . אלונקה שנלקחה מאמבולנס הובאה בריצה למקום והקהל המבוהל וההיסטרי פנה אחורנית .בחזרה לרישפון.".................
.
|
