קָמָץ לזכרה של ברברה - הרועָה משדה בוקר     חזרה לאתרים דרום    חזרה לתפריט ראשי    

נקודת עצירה נעימה במדבר.
אנשי קרן קיימת לישראל נטעו עצים, התקינו שולחנות ואף קבעו שלט: "חניון הרועה". אבל קמץ – אַיִן.
לא רבים יודעים כי מדובר ברועָה ולא ברועֶה ומעטים מכירים את סיפורה.

23 בספטמבר 1952. סוף קיץ בנגב השומם. ארבעה חודשים קודם לכן נאחזו בקרקע 13 מתיישבים: אחד-עשר צעירים ושתי צעירות - כולם בשנות העשרים לחייהם. ברברה רעתה את העדר של הקיבוץ הצעיר בערוץ של ואדי בקרא. בידה ספרו הפילוסופי-משהו של לואיס קרול "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם".
בשעות לפני הצהרים נשמעה יריה.


נתחיל את קורות הדברים שנים קודם בדמויות המפתח של סיפורנו:

יוהנה
שוויצרית נוצריה יפת-תואר. ילידת שנת 1893 בכפר סמוך לאינטרלקן. במסעדה שניהלו הוריה פגשה יהודי ציוני נלהב ועלתה איתו לארץ-ישראל בשנת 1921. הזוג השתקע בירושלים אך לא חלפו ימים רבים ויוהנה התאלמנה. ביאושה חזרה לשוויץ אך ליבה נותר בירושלים. בשלב כלשהו חזרה להתגורר בעיר.
יוהנה אנינת הטעם היתה בשלנית יוצאת דופן ושרותיה נשכרו לארועים פרטיים יוקרתיים של החברה הירושלמית הגבוהה.

עמנואל פרופר
נולד בברן שבשוויץ בשנת 1892 להורים ציוניים. אימו השתתפה בקונגרסים הציוניים וכתבה על חשיבות כינוס עם ישראל בארצו ההסטורית. עמנואל למד רפואה והתמחה בקרדיולוגיה. ארבעת ילדי המשפחה עלו לארץ-ישראל כבר בשנות ה- 20 של המאה הקודמת. עמנואל עשה זאת בשנת 1925 והוא בן 33 .


ד"ר עמנואל פרופר החל לפעול בעיר כרופא ועל מידת הביקוש לשרותיו יעידו מודעות בעיתונים המעדכנות את מטופליו על מועד חזרתו מחו"ל.

החל משנת 1935 ניהל ד"ר פרופר את בית החולים "משגב-לדך" בעיר העתיקה בירושלים. בית חולים זה פעל במבנה שהוקם על ידי משפחת רוטשילד במחצית המאה ה-19 ושעבר לידי ועד העדה הספרדית. עמנואל היה פעיל ב"רוטרי" ואף כהן בתפקיד הנשיא הגדול של ארגון "הבונים החופשיים" - "הלשכה הגדולה של פלשתינה" שנוסדה בשנת 1932. 
מכרים משותפים הפגישו בין עמנואל ויוהנה. הזוג התאהב והחתונה לא אחרה לבא. הבאת ילדים משל עצמם לא צלחה.

מריון וולף
ילידת 1927. משפחתה עלתה מגרמניה והשתקעה בתל-אביב. המשפחה הייתה עתירת רכוש אך דלת מזומנים. הוריה שדאגו לחינוך בִּיתם, הגיעו להסדר עם בית הספר אוולינה דה רוטשילד ועם משפחת פרופר כי מריון הצעירה תלמד בירושלים ותתגורר אצל משפחת פרופר. עמנואל ויוהנה התמלאו שמחה לנוכח הנערה הצעירה שתחת חסותם אך כמובן שלא יכלו לאמצה הואיל ומריון היתה בת להורים חיים.

 

ברברה
מיהם הוריה הביולוגיים של ברברה - כנראה לא נדע לעולם.
ברברה נולדה בגרמניה בשנת 1930. בהיותה בת 4 שנים פרסמו הוריה מודעה בעיתון המציעה למסרה לאימוץ. מריון תספר ברבות הימים כי אביה של ברברה היה יהודי הולנדי ואמא נוצריה גרמניה. על פי חוקי הגזע של המשטר הנאצי החדש - לא נועד לברברה הקטנה עתיד טוב והוריה חשבו כי ייטב למסרה לאימוץ.

עמנואל ויוהנה נתקלו במודעה שבעיתון וליבם הלם בחזקה. לא חלף זמן רב וברברה הגיע לבית המשפחה ברחוב החבשים. ברברה גדלה תקופה מסוימת לצד מריון והשתיים נדמו כאחיות. לאחר זמן חזרה מריון לבית הוריה בתל-אביב.

תמר מרוז, בת דודתה של ברברה, מספרת כי הזוג פרופר העניק לברברה חינוך שווצרי מוקפד, שעורי צרפתית, שעורי רכיבה ועוד. לאחר זמן עברה המשפחה לוילה ברחוב הנביאים 62. הבית בן שבעת החדרים היה עתיר אוספי אמנות, ריהוט ושכיות-חמדה. כל יום בשעה חמש אחר הצהרים הוגשו בעגלת תה שתיה ועוגיות.


מריון וברברה עם סוכנת הבית 1938 לערך

ברברה על סוסה בירושלים, 1942 לערך

ברברה למדה בבית ספר התיכון "אוולינה דה רוטשילד" הסמוך לגמנסיה שברחביה והשלימה את לימודיה בגיל 16 (שנת 1946) לאחר זמן נשלחה על ידי הוריה ללימודים גבוהים בשוויץ (תרגום ושפות) שם סיימה בשנת 1950 תואר אקדמאי.


סראר עודא אבו-עסא
הבדואים בנגב ידעו תהפוכות פוליטיות לאורך הדורות אך ראו את המדבר כנחלתם. עד חידוש ההתישבות הציונית לא היה כל ישוב קבע מדרום לבאר שבע.
נפוצה היתה האימרה המעידה על השלטון הרופף ככל שיורדים דרומה :
"מצפון למג`דל יש מדינה ויש חוק, מדרום למג`דל ועד באר-שבע יש מדינה ואין חוק, מדרום לבאר שבע אין מדינה ואין חוק"

מקור: אוסף אמריקן קולוני

הבדואים שראו 400 שנות שלטון עות`מני, 31 שנות שלטון בריטי במהלכן צצו בנגב נקודות יהודיות מבודדות, רואים לפתע כוח חדש המשדר סמכות ועוצמה.
ערב מלחמת העצמאות היו בנגב כ- 70 אלף בדואים ולאחריה נותרו כ- 13 אלף.
רבים מאותם שנותרו בנגב צוו על ידי הממשל החדש לעקור מאזור מגוריהם ולהתרכז סביב באר-שבע במרחב שכּוּנה "אזור הסייג".
אזור נפחא-עבדת היה שטח מחייתו של שבט העזאזמה ושל סראר עודא אבו-עסא שהמשיך בשגרת חייו.


1949-1952
ברברה חוזרת מלימודיה בשוויץ בשלהי מלחמת העצמאות.
ניתן רק לדמיין את יסורי המצפון שתקפו אותה כשהיא מגלה כי רבים מחברי ילדותה כבר אינם בחיים.
ברברה מתגייסת לצה"ל ומשרתת בחיל המודיעין. שליטתה בשפות רבות היא נכס חשוב בתפקידה.
בחיל המודיעין היא פוגשת את חגי אבריאל שנדבק ברעיון של חייל מתנדב מארה"ב שכינויו היה ג`סי להקים חוות-בקר בנגב כמו אלה הקיימות בטקסס...
בחיל המודיעין פגשה גם את אלישע רואי בן קיבוץ גבעת השלושה איתו רקמה יחסים קרובים.

ב- 15 במאי 1952 עולים חגי אבריאל, ברברה פרופר, דניאל הלל ועוד עשרה מחבריהם על הקרקע ומקימים את שדה-בוקר.

מפה טופוגרפית של האזור, שנות ה-50 של המאה ה-20

במשך שלושה חדשים גרו ואכלו באוהלים ובחודשים אלה בנו את שלושת הצריפים הראשונים: אחד למטבח וחדר-אוכל ושניים למגורים. במקביל בנו סוללות לרוחב הוואדיות לעצירת מי-שטפונות. המתיישבים קבלו עדר קטן ממשרד החקלאות וגידלו מעט תרנגולות לתצרוכת עצמית. כמה חברים עבדו בעבודת-חוץ.

לברברה היתה אישיות ממגנטת. דניאל הלל זוכר כי ידידה חיים בלנק חוקר השפה הערבית שהתעוור בקרב על ירושלים בתש"ח, הגיע לביקור ואיתו מכשיר הקלטה לתיעוד ניב הדיבור של הבדווים באזור.

הכרכרה המפורסמת של המתיישבים הראשונים שהזכירה את סרטי המערב הפרוע נלקחה ממשאית שהתהפכה באזור. בדרך כלל משכו אותה פרד ופרדה שכונו "בוקרא" (כשמו הערבי של הואדי שהיווה השראה לשם הקיבוץ) ו"מישמיש".


מכתביה של ברברה לידידיה בצפון שופכים אור על אישיותה המיוחדת ועל חוש הומור חינני. באדיבותו של אלישע רואי מובא כאן מכתב של ברברה שנכתב אליו כמה חודשים לאחר העליה על הקרקע בשדה בוקר.

בחודש אוגוסט 1952 פעלה יחידה של צה"ל באזור והחרימה באזור עבדת עדר מבדואים . היחידה הצבאית עצרה בשדה-בוקר בדרכה צפונה אך לא העבירה פרטי צאן למתיישבים הצעירים.
סראר עודא אבו-עסא רתח מזעם. בשיטוטיו במרחב ראה עדר בקיבוץ שדה בוקר וחשב כי זהו עדרו. בליבו גמל לעשות מעשה. הוא שכנע את פריג` איבן זיאת לצאת איתו לעבר המאחז היהודי הקטן. ברשותו של סראר היה רובה אנגלי ישן. עם התקרבם לואדי בוקרה הם מבחינים בדמות בסבך. יש שיטענו כי לו ידעו כי מדובר באשה - לא היו פוגעים בה.


היריה
את שארע אחר כך תיאר בתוגה גדולה דניאל הלל שהיה כמעט עֵד למעשה:

"ביום  גורלי אחד בסוף ספטמבר 1952 , גייסתי את עזרתו של איתן (מינץ, שלימים נהרג בדרך לפטרה) לחקור בשטח המכונה "כוכב", שהוא עמק יפהפה, 5 קילומטרים ממערב לשדה-בוקר ... בעת שנסענו (לשם) בעגלתנו בשביל בין ההרים שנקרא הדייקה, ראינו את ברברה במורד הוואדי, עומדת עד מותניה בין השיחים ומוקפת בעדר הכבשים והעזים הקטן שלנו. ברברה הרועה - כמה לא התאים לה תפקיד זה! בעדינותה הפיזית ובמעודנותה התרבותית היא השתייכה יותר לסלונים הספרותיים באירופה מאשר לחזית הקשה של הנגב. אבל היא מילאה את תפקידה באומץ ובנחישות, ממוזגים באותו חוש ההומור הלגלגני שלה.

 `C`est une vie de chameau` (אלה הם חיים של גמל) היתה נוהגת לומר בשקט, ולחייך, בשעה שניסתה לכנס את העזים הקפריזיות, או לחלוב את הכבשים הסרבניות, בעלות האליָה השמנה, או לסרק את האבק הדביק והבלתי נמנע משערה הערמוני הגולש.

נפנפנו לברברה, והיא החזירה לנו נפנוף וחייכה. אותו חיוך שובב, נהדר, שבאיזה שהוא אופן מיזג תמימות ותחכום, אמונה וחוסר אמונה, נעורים ובגרות, גיל ואירוניה; חיוך של נערה-אישה, היודעת את האבסורד של מה שאנו עושים. האנכרוניזם של נסיונותינו הבלתי-מציאותיים להחיות את התנ"ך באמצע המאה העשרים - ידעה כל זאת וצחקה על כך, אהבה זאת, ומסרה את עצמה לכך ללא סייג. היא נפנפה בידה וחייכה, וחיוכה העיד על המילים המעטות שניתנו לשמיעה: `C`est une vie de chameau`      

זו היתה הפעם האחרונה שראינו אותה בחיים. שעתיים מאוחר יותר, כשחפרנו על גדות הוואדי הסחופים ב"כוכב", בוררים את השורשים של כמה שיחים בולטים, שמענו ירייה מכיוון השביל.

נבוכים, אספנו את כלי העבודה והרובים ונסענו בעגלתנו חזרה לשביל. מצאנו את ברברה שוכבת בתוך העשב היבש, ירויה למוות לאור היום, כמעט במרחק ראייה מהמחנה שלנו.
היא, קרוב לוודאי, לא ראתה את רוצחיה.
הרוצחים הבדואים שארבו לה ללא אזהרה אספו את העדר, ובקלות נעלמו בתוך המדבר."

מקור: נורית גוברין שתרגמה מספרו של דניאל הלל Negev (דניאל לימים פרופסור להידרולוגיה וחתן פרס יוקרתי של האו"ם)

ברברה פונתה לכפר ירוחם ומשם לבאר שבע שם נקבע סופית מותה.
הידיעה המרה הגיעה למשפחת פרופר בירושלים. עמנואל פרופר וגיסו גדעון ויטנברג מיהרו לבאר שבע ושם זיהו את ברברה ההרוגה.
למחרת - ביום רביעי 24 בספטמבר 1952, שבוע אחרי יום הולדתה, הגיע ארונה של ברברה לבית המשפחה ברחוב הנביאים בשכונה בה עברה עליה ילדותה. משם הובאה לקבורה בגבעת-שאול בטקס חצי-צבאי. הרב הצבאי במרחב רב סרן אלעזרי אמר קדיש ופלוגת חיילים ירתה שלוש יריות כבוד.
הוריה של ברברה נטעו ליד קברה עץ פלפלון הנראה כערבה בוכיה.

ימים קצרים אחר כך יתפסו שני חשודים בדואים על ידי יחידה של צה"ל ויועמדו למשפט.

הרצח בנגב בשנותיה הראשונות של המדינה היכה גלים. ברברה כונתה "הנערה משדה-בוקר"
נתן אלתרמן ואנדה עמיר-פינקרפלד כתבו כל אחד בנפרד שיר על הארוע.

הנה שירו של אלתרמן שנמנה עם שירי "הטור השביעי" שפורסם שלושה ימים אחרי הרצח בעיתון דבר:

הנה שירה של אנדה עמיר-פינקרפלד:

 אחרית דבר
עמנואל ויוהנה פרופר המשיכו לחיות בירושלים. במהלך חופשה בשוויץ בשנת 1976 נפטר עמנואל והוא בן 84 שנים ונקבר שם. יוהנה חזרה לירושלים ולאחר שנתיים מכרה את הבית ברחוב הנביאים ובאחרית ימיה שהתה בשוויץ עם אחיותיה.
מריון וולף מתגוררת בחיפה, חיונית ופעילה בהתנדבות בטיפול בניצולי שואה.
סראר עודה אבו-עסא, רוצחה של ברברה נפטר ממחלה טרם החל המשפט. שותפו למעשה פריג` איבן זיאת נידון בשנת 1955 למאסר עולם.

קיבוץ שדה בוקר עבר ימים קשים: באותה שנה נרצח "במבי" (יוסף יאירי) ממארב באזור.
כחצי שנה לאחר הרצחה של ברברה נעצר רכבו של ראש ממשלת ישראל ליד צריפי הישוב הקטן. דוד בן גוריון חזר מסיור בכביש החדש שנפרץ במכתש רמון והתאהב בחבורה החלוצית אליה יבקש להצטרף בהמשך.

קָמָץ
גם מבלי שהכרנו את ברברה קשה שלא להתאהב בדמותה של נערה-אשה זו שסיפור חייה מרתק. ניתן להפליג בדמיון ולחשוב לאן היו מובילות דרכי חייה לו היה מהלך העניינים אחר.
בהדרכות בנגב אני מקפיד לפקוד את נקודת נפילתה. אתם מוזמנים להכנס לחניון הרועָה, לקרא את שירו של אלתרמן הטבוע על לוח במקום ולצעוד כמאה מטרים מערבה מהחניון, לחצות את הערוץ בו מטע פיסטוק נטוש ולהגיע לאנדרטה הצנועה שהוצבה בדיוק במקום בו היה מונח ספרו של לואיס קרול שקראה ברברה.

 

ואחרון חביב : הוספנו קָמָץ על השלט המכוון לחניון - לזכרה של ברברה - הרועה משדה בוקר.


 

כתבה זו נערכה בשיתוף פעולה של אלישע צורגיל – חבר קיבוץ שדה בוקר וידידי הטוב שדחף אותי שוב ושוב לאתר את קברה של ברברה, לארגן פגישות עם אלה שהכירוה ולאפשר לאחרים לספר את סיפורה שהוא סיפורה של תקופה.

תודות:
לתמר מרוז, מריון וולף, דניאל הלל, אלישע רואי.

מקורות:
שיחות עם מיודעי ברברה
קטעי עיתונות תקופתיים
"היא נפלה בשדות" על ברברה פרופר משדה בוקר, בספרה של נורית גוברין: `קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה`, כרך ב`, הוצאת גוונים, תשס"ב/ 2002  
למאמר המלא הקישו כאן

בעקבות מדור זה פנתה אלי בשנת 2018  נעמי קנטור יצחייק ששרתה אז ביחידת גלי צה"ל למידע והכוונה. נעמי הפיקה תכנית מרגשת על הנושא, ראיינה אנשים המוזכרים בכתבה זו ואחרים והעמיקה את הידע ואת המקורות.  לכתבה של נעמי בגלי צה"ל

איך להגיע?
פשוט. חניון הרועָה נמצא על כביש 40 מצפון לצומת הכניסה לצריף בן גוריון אל מול תחנת הדלק.
כאמור, אל תפספסו את ההליכה הקצרה לאנדרטה שמעבר לערוץ ממערב לחניון.

קברה של ברברה: הר המנוחות ירושלים, גוש ב` חלקה ב` קבר 50 - ליד עץ הפלפלון הקטן

לקבלת חומרים דומים ישירות - הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי)

חזרה לאתרים דרום     חזרה לתפריט ראשי  


תגובות
1.  מוטי בר-נס  (11/07/2013)
מסיר את הכובע בפניך, עכשיו אני צריך לעשות קצת שינויים בסיפור שאני הייתי מספר ליד חניון הרועה בקמץ.
2.  זאב הולין  (11/07/2013)
כתבה יפה ומרתקת.
3.  שי בייטנר  (11/07/2013)
יואב שלום, תודה רבה כתבה מצויינת וחשובה מאין כמותה. יישר כוח כל הכבוד
4.  בני וינרמן  (11/07/2013)
סיפור נוגע ללב
5.  שמעון מילמן  (11/07/2013)
כתבה מאלפת ותחקיר נהדר .תודה שאתה משתף אותנו בסיפורים עלומים על תקומת המדינה - ותודה גם לצורגיל
6.  אורנה נריה יוגב  (11/07/2013)
כרגיל אתה יודע לבחור סיפורים מרגשים ולספר אותם בדרך נהדרת.
7.  אביבה פופר, ארכיון קיבוץ שדה-בוקר  (11/07/2013)
- כל הכבוד על התמונות של ברברה מימי ילדותה.ברצוני לתקן כמה אי-דיוקים: ה"עדר" שברברה רעתה היה מאד קטן, לא ממש עדר, קצת יותר מעשרה פרטים. ב- באותו זמן שדה-בוקר לא היה קיבוץ. התמונה של הכרכרה הרבה יותר מאוחרת ורתומים אליה סוסים ולא הפירדות של השנים הראשונות.אוכל לשלוח לך צילום של הכרכרה שהיתה רתומה לפירדה ובה העבירה ברברה את הציוד שלה מהאוהל לצריף.
8.  אבי  (11/07/2013)
שאפו ענק על המאמר .
9.  דורון גיסין  (11/07/2013)
כמי שאוסף באובססיה סיפורים ארצישראלים ומאמצם אל לבו ולב שומעיו אני שמח להוסיף את הספור הזה ולאמצו לחיקי. אני כמובן נותן קרדיט מלא למחבר. זו פנינה אמיתית. כל הכבוד . דורון.
10.  יפה כפיר  (11/07/2013)
מאד מתרגשת. אני מכירה את המקום ואת הסיפור בקוים כלליים, אתה הבאת את סיפור ההורים שאיבדו את בתם המוכשרת, ואת סיפור חייהם של האנשים שאהבו אותה והיו קשורים אליה. תודה!
11.  עדי פורת-תבור  (11/07/2013)
מרתק!!!! תודה
12.  איה גיא  (11/07/2013)
כתבה טובה ומרתקת. אישית מאד ומתארת רוח של תקופה . נהנתי לקרוא.
13.  נינה. מדרש  (11/07/2013)
תודה מקסים
14.  מלכה  (11/07/2013)
ליואב, תודה על התחקיר המחכים והמקיף. ברשותך אצטט מהכתבה בסיור שאדריך בטו באב 22.7.13 ברחוב הנביאים סיור ללא תשלום של החברה להגנת הטבע
15.  חנה פרץ  (11/07/2013)
מרגש וזורק לאחור בזמן לאבק הנגב האהוב שלנו. מי ייתן מנוחתה עדן.
16.  עדנה  (11/07/2013)
מרתק כתמיד! תודה לך יואב על שאתה מעשיר את עולמנו.
17.  יעל  (11/07/2013)
ציונות מצד אחד, התבוללות מצד שני.. אהה אולי הציונות זה לא כזה להיט?
18.  דליה גביש  (11/07/2013)
הייתי מרותקת לכל מילה בכתבה המעניינת והדמות המדהימה של ברברה
19.  נתן רועי  (11/07/2013)
המפקד,יש נחת;סיפור קורע לב וחשוב מאד. יש בו נקודות חינוכיות יוצאות דופן.על הבית ברחוב הנביאים 62 ידעתי,כי הוא קרוב לנביאים 64 שבו התגוררה רחל המשוררת ומספר 62 הוא בית מיתולוגי.אבל סיפורה של הרועה קורע לב.מברוק.יהיה זכרה ברוך
20.  אלישע צורגיל  (11/07/2013)
יואב יקר גם הפעם הייטבת בעשיית סדר ובהירות בסיפור פרטי ולאומי הקשור לנגב שאתה כה אוהבו. מצויין שהאתר שלך מתעדכן וכך יבואו לידי ביטוי הארותיה של הארכיונאית שלנו אביבה פופר.מעתה יוכלו ילדינו הגדלים בקבוץ להניח כמוך פרח חי ורענן מידי שנה הן על הקבר בירושלים שאת מקומו לא ידענו והן והן אצל אבן הזכרון למרגלות גבעת ברברה שם נרצחה כשהייתה עם העדר הקטן. המלאכה לא תהייה שלמה עד שלא נפגיש את מכריה של ברברה. שאפשרו כתיבת הסיפור זה עם זה ועם קיבוץ שדה בוקר של היום, אשר התחיל כחווה של חולמים לגידול מקנה בהר הנגב. שוב נוכחנו שאין עליך יואב. בידידות. אלישע
21.  זאב זיוון  (11/07/2013)
שלום יואב היה ניסיון קודם לאיסוף מידע עליה בידי חוקרת ולא פרופ' גוברין שפרסמה את ממצאיה באחד מכתבי העת. ראה בעיונים 8 את מאמר התגובה שלי למאמרה של גוברין.והנה כמה תוספות: היחידה שפשטה על הבדווים הייתה הסיירת של המיעוטים שעליה פקד חיימקה לבקוב בראיון איתו הוא הסביר את פעולותיו כמאמץ להבטיח לבני ניצולי השואה פיסת מקום תחת השמים. מחומי הר ציון חיבר לשיר של אלתרמן מנגינה לחג העשרים של ש"ב.ראה עוד על הימים ההם בהר הנגב בספרי מניצנה עד אילת (2012). בברכה זאב .
22.  אבישי ליוביץ'  (12/07/2013)
הצרוף "עזים קפריזיות" מדויק שכן קפריזה נגזרה מן המלה הלוינית לתיש. המלה מתורגמת לעתים ל"צפרוני" מלשון צפיר עזים.
23.  יהודה סנצקי  (12/07/2013)
יואב היקר, תודה על הספור המרתק,אנושי,מלמד ועושה צדק
24.  מוישלה פרנק  (12/07/2013)
יואב - שוב תודה על ההארה החשובה. ממה שאני שמעתי (מירושלמים שהכירו את המשפחה), משפחת פופר שלחה את ברברה ללמוד בחו"ל כדי לחסוך ממנה את הגיוס לצה"ל במלחמת הקוממיות ואת סכנת הנפילה. היא התקוממה אבל לא המרתה את פי המשפחה שהיתה מפורסמת בחינוך ובמשמעת שלה. כשחזרה מהלימודים, מאוכזבת שנמנעה ממנה הזכות להגן על המדינה שהוקמה, רצה מיד למקום הכי רחוק אליו אפשר היה ללכת, שדה בוקר. והשאר - היסטוריה.
25.  דן עפרי  (12/07/2013)
באמת המון תודה מקרב לב
26.  דני נוימן  (12/07/2013)
מרתק, מרגש ומקסים. תודה על הסיפור הנפלא. השיר של אלתרמן אקטואלי היום לא פחות מאשר לפני למעלה מששים שנה. יש כאן את כל המרכיבים לרומן רחב יריעה כתוב או מוסרט
27.  יעקב וימן  (12/07/2013)
אין מה להוסיף. רק לנגב דמעה בקצה העין ולהמשיך לספר.
28.  עמרי מרון  (12/07/2013)
אכן סיפור מרתק, לירושלמי שאוהב את הנגב כך שכל מה שמוזכר מוכר ומרגש.
29.  זיו אביבי  (12/07/2013)
בכל פעם שאני קורא מאמר שלך, כבר ישנן תגובות רבות, ואני לא מוצא מה לומר שלא נאמר כבר על ידי אחד מקודמי. הפעם אחזני הריגוש, ושערי סמר עד לקצות ידי. ברברה לא היתה גיבורה יותר מחבריה החלוצים. אך יש דבר מה בסיפור עליה שגורם לי להתרגש בכל פעם שאני מטייל במקום: רועה-אישה עבריה שלא נולדה לחיים האלה, וידעה לקבלם באהבה ולדבוק בהם למרות כל הקשיים. רוצה להזכיר כי במקום עובר נחל הרועה, ומצפון מזרח לחניון (לא הרחק ממרחב-עם) ישנו סכר הנקרא הרועה (שלא נמצא על נחל הרועה אלא על נחל מן) האוגם מי שטפונות, ובמעלה נחל מן ישנם עצי שיטה שניטעו על ידי מתיישבי שדה בוקר. לגבי מספר ראשי הצאן - ניתן לקרוא כאן: http://jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin.asp?From=Archive&Skin=TAUHe&BaseHref=DAV/1955/02/09&EntityId=Ar00600&ViewMode=HTML
30.  מיכל אנזנברג  (12/07/2013)
יואב, תודה רבה! הכתבה אכן מענינת מרגשת. תודה על המידעים השונים שאתה אוסף ומעשיר את כולנו! מיכל אנזנברג
31.  אודי ריגאי  (12/07/2013)
אתה אדם מיוחד וזו בלשון המעטה, דרכך קבלנו אני ואחי ד"ש מאבינו עוזי ריגאי לאחר מותו, אתה חם רגיש יסודי מעניין , אתה נוגע בנשמות אנשים, אני ואתה אך שוחחנו ומעולם לא נפגשנו , אבל אני מרגיש כאילו הייתה שם ליד רבים מאיתנו שנים כה ארוכות. איפוא ישנם עוד אנשים כמוך
32.  דב מאיר  (12/07/2013)
מרגש מאד מאד , תבורך על יוזמתך
33.  יוסף אבן כסף  (12/07/2013)
יואב אתה עושה עבודת קודש, יישר כח להמשך.
34.  רפי לביא יקנעם  (12/07/2013)
מרתק ומרגש
35.  ענת בראל  (12/07/2013)
תודה על ששיתפתם אותנו בסיפור המדהים הזה כל כך אופייני לחיבור האנשים ממקומות שונים והקשרים ביניהם. ובעיקר כל הכבוד על הוספת הקמץ.
36.  ראובן פז  (12/07/2013)
כל הכבוד לך יואב, גם על אופן הסיפור וגם על העלאת דמויות שהציבור הישראלי ברובו אינו מכיר. יישר כוח
37.  איציק נעימי  (12/07/2013)
יואב, תודה רבה אכן סיפור מרגש, כל הכבוד על ההשקעה הרבה
38.  נסיה שפרן  (12/07/2013)
יואב, גם אני חקרתי את הנושא לצורך ספרי "הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה", שייצא בקרוב ביש בן צבי. איתן מינץ, כפי שציינת, שנהרג ב-1953 בדרך לפטרה, היה מראשוני שדה בוקר. את המקורות הכתובים (נורית גוברין, ספרו של דניאל הילל), היכרתי כמובן, אך כל המידע שאספת על בני משפחתה היה חדש ובלתי מוכר. המון תודות על עבודת המחקר שערכת. נסיה שפרן
39.  סימה פינק  (12/07/2013)
שלום יואב טיילנו אתך ברמת הגולן, ולומר את האמת מבלי להתחנף אתה זכור לנו כמדריך הטוב ביותר שטיילנו איתו, הצורה בה אתה מעביר את הידע , בנוגע לכתבה המהממת הזאת כולי נפעמת, ומתרגשת, כמה מעט אנו יודעים על סיפורים יוצאי דופן.טיילנו איתך במסגרת מילב, וכולי תקווה לצאת איתך שוב לטיול. ישר כוח. אני שומרת את הכתבה . אנו הזוג שצילם המון. תודה סימה
40.  יורם טויטו  (12/07/2013)
היי יואב, תודה על הסיפור שהעלית. אני וידע מחמי אלישע שעמל על חיפוש החומר בזמן האחרון ביחד אתך.... נקודת החמד הזו ראויה ליותר מעצירה לארוחה. לצערי, רוב הקבוצות שעוצרות במקום, במיוחד קבוצות של מערכת החינוך, מסתפקות בכך שיש במקום צל, ויש שולחנות קקל. כמעט ולא מספרים את סיפורה. אני, שאת הידע הראשוני שלי בנגב, ואת אהבת הנגב, רכשתי מהשנים בהן הייתי בניצנה, בניהולו של זאב זיוון, למדתי ממנו את הסיפור. חוששני, שמעט מאוד מדריכים של מערכת החינוך מכירים את הסיפור - ואכן רבים קוראים את השלט עם סגול ולא עם קמץ.... טוב שהעלית זאת. תודה יורם.
41.  זהר אופיר  (12/07/2013)
ליואב אכן - מאז שהגעתי בסוף שנות השישים לביס"ש שדה בוקר, הכרתי וידעתי את שמה של ברברה, את חניון הרועה לזיכרה, את חסרונו של הקמץ... אבל מעולם לא שמעתי את פרטי הסיפור. תודה. תודה רבה.,
42.  ניצה שטרנברג ,חיפה  (12/07/2013)
מודה רבה על הכתבה שנותנת אפשרות לשמוע ולהכיר דמויות ממעצבי פניה של ארץ ישראל בתקומתה.מרתק ומענין
43.  מיכה רגב  (12/07/2013)
תודה יואב, אכן סיפור מרגש ומרתק גם יחד. פעמים רבות עברתי בחניון וסיפרתי את סיפור הרועָה בהדגשה לקמץ. אבל את פרטי פרטיו של הסיפור כפי שהעלית יחד עם ידידך אלישע. לא ידעתי ועל המידע שהעלית, תבורך. מיכה
44.  אורי זיג  (12/07/2013)
כתושב האזור (קבוץ צאלים מרתק!!
45.  איתי  (12/07/2013)
אני גר ליד שדה בוקר ואני בן עשר.עד עכשיו לא ממש הכרתי את הסיפור. תודה רבה
46.  אילנה  (12/07/2013)
מעניין ומרתק, תודה
47.  איתן בורשטיין  (12/07/2013)
מרתק ומכאיב.
48.  ליפשיץ כהן רוני  (13/07/2013)
סיפור פנינה , האנשים הקטנים הגדולים שהקימו פה מדינה. שבנו את היסודות לארצינו
49.  מיכאל שיר לשעבר מערכת החינוך בקק"ל  (13/07/2013)
יואב שבת שלום! נרגש עד דמעות סיפור חייה ומותה של ברברה שכתבת בבהירות, דייקנות וכאב! שלח חומרים נוספים. אשמח להצטרף לטיולייך.
50.  עמי תמיר  (13/07/2013)
נהדר, איזה יופי אני מספר גם על הפגישה עם יהושע כהן שהצליח לשכנע את אשתו נחה להצטרף לקבוצה כי כבר יש שם אישה אחת. כשהם הגיעו היא כבר לא היתה בחיים
51.  יהודה אורן  (13/07/2013)
תודה רבה על המידע. עבורי זה היה כמעט חדש אבל רמת הפירוט ומן הסתם המחקר לפני הפרסום קלעו בול. צריך לפרסם יותר את הסיפור הזה. חסר היום ציונות כזאת...
52.  אלה מורן  (13/07/2013)
סיפור מדהים שאני קוראת לראשונה.חושבת שהיא ראויה להנצחה לאומית כמו עוד כמה נשים גבורות בעל כורחן שלא רצו להיות גבורות אך עצבו את האתוס הלאומי שלנו.
53.  אור אבניאון  (13/07/2013)
אבא יקר, איזה כיף לקבל ממך דף מידע מרתק עם סיפור קורע לב.. בנוסף למידע שאני רוכשת ממך יום יום. זכיתי! אוהבת
54.  ציקי ברגר כהן  (13/07/2013)
אני הגעתי לגור מול דוקטור פרופר ב-1955 בערך, כבת כמעט שנתיים. עתה, לאחר שקראתי את הכתבת מחקר המאלפת הזו, נרגשתי עד דמעות. מצד אחד אני שמחה שהפסדתי בכמה שנים אירועים כל כך עצובים ומצד שני...אבל נפתרה לי תעלומה בכל זאת. תמיד היה משהו לא ברור ברחוב לגבי הבת של הזוג פרופר. אולי זה הרגע לבקש סליחה מדוקטור פרופר על יותר מידי פעמים שהפרענו את שנת הצהריים שלו.זה הרחוב הזה. הנביאים. כל בית הוא סיפור מופלא בו.
55.  עינת  (13/07/2013)
בנוסף למה שכתבו כל קודמי א. כל הכבוד על התחקיר היסודי וההגשה המרתקת ב. חבל שאין במקום ציון הסיפור אולי באופן תמציתי יותר ממה שמוגש כאן , אבל כפי שכתב מס 53 - ביקרנו במקום עשרות רבות של פעמים - נהנינו מהצל והמקום - אך לא ידענו דבר על הרקע ההיסטורי - וחבל כמי שמאוד אוהבת סיפורים היסטורים כאלו - חבל שאין לזה תעוד במקום .
56.  דיצה  (13/07/2013)
הי יואב מרגש עד דמעות תודה על הכתבה המרתקת ועל כל החומר המעניין שאתה שולח וכל הכבוד על עבודות החריש, חריש לעומק שאתה עושה וההשקעה העצומה שניכר שנעשית באהבה רבה
57.  דורון פלד קיבוץ הזורע  (13/07/2013)
כול מילה בסלע וכול המוסיף גורע
58.  לקסי  (13/07/2013)
על הירצחה של ברברה ועל היות החניון והנחל על שם הרועָה ידעתי מאז הרצח ומאז שהתחלתי לטייל בנגב. הפרטים שהוספת עושים את המידע לסיפור יפה, עצוב וחשוב. תודה
59.  רעיה חיפה  (13/07/2013)
לאלישע וליואב שלום רב. תודות על ההיזדמנות להכיר את סיפורה המופלא של ברברה הרועה וחבריה. סיפורם של צעירים שנולדו באירופה הקלאסית ולימים מסרו את נפשם למען מה שהאמינו בו מוכר לי גם ממשפחתי (סיפור כפר דרום של מלחמת השחרור). גם הסיפורים האחרים מדהימים ומעשירים מאוד כל מיפגש עם הארץ . אני חוששת שהאנגלית שלרשותי אינה מספיק טובה לצורך התרגום שמחויב לשמור על רוח הדברים ,שהיא בהחלט כפי שציינת חלק חשוב מהסיפור. אשמח גם להבא לקבל מידע כמו זה שתורם כאמור רבות להכרת הדרום שקרוב מאוד ללבנו. כל טוב ! רעיה,חיפה.
60.  רון ארנולד, בנימינה  (13/07/2013)
סיפור מרתק. יהי זכרה ברוך
61.  יענקלה מזרה  (13/07/2013)
הרבה תודות! בהחלט ספור מרתק..........מה עוד שבילדותי, הדר. עמנואל פרופר היה רופא המשפחה שלנו ואף פעם לא קישרתי. והנה גם נסגר מעגל.
62.  אברהם ברוכין  (13/07/2013)
מה עוד אוסיף על 59 התגובות הקודמות ? הכל אמת וכמותם נהנתי ועוד יותר , בהביני שאני נמצא בחברותא המעורה בכל נפשה ומאודה בארץ זו .
63.  תמיר נין-ארי  (13/07/2013)
תודה על קמץ - שאת הדעת פתח...
64.  חיים כראל  (13/07/2013)
יואב שלום, הכתבה נפלאה - כל הכבוד ! בכל הזדמנות שעברתי ליד החניון או חניתי בו נהגתי לספר אודותיה ולקרוא את שיריו של נתן אלתרמן על בן גוריון ועליה. עבודת התחקיר שלך היא מדהימה ומקיפה את כל הצדדים שלא היו ידועים עד כה. יישר כח ותודה מקרב לב. אגב, נפלה טעות בציון שמה של אשתו של יהושוע כהן, שמה היה נחמה וגם על הזוג הזה יש הרבה מה לספר. ושוב תודה ענקית. חיים כראל
65.  Raanan Ben-Zur  (13/07/2013)
Yoav, Kol Hacavod lecha! This story is so faumdamental regarding Zionisem and the special characters who established and built Israel. For me, Sde Boker was the KIbutz of Ben-Gurion. I had no idea about the establishment of this kibutz. One thing is for sure. Next time I am in Israel I will go to see the Kamatz in Sde Boler.
66.  יהודה זיו  (13/07/2013)
ליואב, שלום רב! תודה על שזכרת גם אותי בעת משלוח סיפורה של 'הרועה משדה-בוקר'. שים לב כי לבד מ'חניון הרועה', עובר בצידו גם 'נחל הרועה'. אני הייתי כותב: 'הזוג פרופר העניק לברברה חינוך שוייצרי 'פְּרוֹפֶּר' – ומוסיף: 'הפרדה "בּוּקְרָא" והפרד "מישמיש" נקראו כך בעקבות המימרה הערבית הידועה, הנאמרת על רב-גוזמאי שאין לדבריו יסוד ואינם מתקבלים על הדעת (כמו 'רואה חלום באספמיא' בלשון חז"ל): بكرة في المشمش=בֻּכְּרָה פִי אלמִשְׁמִשׁ, כלומר '[כמו ש]מחר יהיה מִשְׁמֵשׁ – [כך יש ממש בדבריך]!'... בידידות יהודה זיו
67.  אסתר חלאק  (13/07/2013)
מרתק לקרוא את מכלול הדמויות והאירועים, את התום ומרחבי הבתולים דאז. תודה לפירסום (שנדמה שכבר היה ולא נס ליחו)
68.  רוני גולדינג  (13/07/2013)
ב 1957 הייתי מספר שבועות בשדה בוקר אך לא שמעתי על ברברה. כל הכבוד על המחקר
69.  יהושע לביא  (13/07/2013)
מרתק
70.  נסיה שפרן  (14/07/2013)
אם כבר מתייחסים לראשיתה של שדה בוקר, אני רוצה לתקן טעות של עמי תמיר (תגובה מס' 50). ברברה פרופר לא היתה האישה היחידה בין ראשוני שדה בוקר. היתה אישה נוספת: יהודית אלכסנדרוני, סרן בצבא האדום, אשר בארץ שירתה בחיל התותחנים. יהודית אלכסנדרוני עדיין היתה שם ככל הידוע לי, כאשר הצטרפו ליישוב יהושע ונחמה כהן ובנם הקטן.
71.  נאוה בכרך קבוץ שדה בוקר  (14/07/2013)
שלום אלישע, תודה רבה ! מאד נהניתי לקרוא את כל הסיפור. כל הכבוד לכם שעשיתם את התחקיר להגיע לכל הפרטים ולקמץ בשלט. תודה תודה נאוה
72.  רעיה  (14/07/2013)
מרטיט לב ומרגש עד דמע, גם לאשר מכירים את הסיפור. כל הכבוד להוספת הקמץ החשוב!!
73.  אפי מיטלמן  (14/07/2013)
באמת סיפור מרגש ביותר, עצרתי במקום פעמים אחדות - ולא ידעתי.תודה רבה!
74.  שמואליק מלמד- קבוץ שדה בוקר  (14/07/2013)
במרכז המבקרים הנמצא בכניסה לאתר צריף בן גוריון שבקיבוץ, אפשר לצפות בסרט "חולמים סיפור אהבה" שהופק ביוזמת הקיבוץ ע"י חברת JCS. הסרט מספר על ראשיתה של שדה בוקר, ויש בו פרק מרגש על הרצח של ברברה פרופר. נחל חלוקים כולו המופיע במפה הוסב לשם נחל ברברה. בו נמצא סכר הרועה ששימש להשקיית מטעי האפרסקים של הקיבוץ. כדאי לבוא לבקר אצלנו גם באביב. גבעת ברברה כולה מכוסה צבעונים ופרחים יפים אחרים.
75.  יעל  (14/07/2013)
לבושתי מעולם לא שמתי לב שחסר קמץ בשלט. הרי ברור שמדובר בברברה פרופר. תודה על המחקר והבאת סיפור חייה שלא הכרתי. כל הכבוד
76.  גיורא אלמוג {אברוצקי  (14/07/2013)
הסיפור מרתק וכאיש שחי בנגב מעל יובל שנים הקמץ היה שגור בפינו ויישר כח על ציונו בשלט
77.  גדעון רוזנבלום  (14/07/2013)
יפה! כך מקפידים לשמור על המורשת של ארץ ישראל היפה.
78.  ד"ר דוד מילר  (14/07/2013)
איפה יש עוד אנשים כאלה? . לשם ארצה לנסוע...
79.  אורי פיש גבעת שמואל  (14/07/2013)
יואב הנכבד, תבורך על הכתבה ועבודת התחקיר, מעניין שופך אור על תקופה נשכחת,,המאמר נבנה בהמון רגש ואמפתיה, יישר כוחך.
80.  דורון  (14/07/2013)
מרגש עד דמעות... תודה יואב על השיתוף והמחקר
81.  אמון שניידר  (14/07/2013)
יואב, אין ספור פעמים פקדתי את החניון, ולא ידעתי. שמח שהסיפור הגיע אלי בדרך לא דרך. ועל שינוי הדרך- מברוק! מתאים לך!
82.  חזי כהן  (14/07/2013)
מאושר לקבל את שנכתב. משתתף בכל התגובות שנכתבו. יישר כוח ותודה
83.  שחר שילה  (14/07/2013)
יואב ידידי שלומות כאוהב נגב אחד למשנהו, כך נביע אומר... שא ברכה על הכתבה הראויה, היפה והמעניינת. אמנם הנושא מוכר לי ולמטיילי שנים רבות, אך כדרכך בקודש, הארת פינות ומכמני מידע מרתקים והוספת נדבך של תוכן. לצד הכתבה המעניינת עצמה, התרשמתי לא פחות מכמות התגובות ומשמות המגיבים, שרבים מהם חברינו לנעלי ולתרמיל הטיולים. אשריך שאתה זוכה לתגובות שכאלה. מגיע לך בברכת חובבי הנגב - שחר שילה
84.  יותם אדלמן  (14/07/2013)
תודה רבה ! מאמר מאלף :)
85.  שרוליק פלס - "סביבתנו" מכון אבשלום  (14/07/2013)
מעניין מאד,מרתק,מכאיב ומצער תודה יואב על הבאת הפרטים על דקדוקם
86.  ארז שטרסבורג  (14/07/2013)
יואב שוב תודה על הפרסונליזציה של האתרים והמצבות המספרות את סיפורינו לפני כשנתים הדרכתי את אברהם מזרחי שהיה מהגרעין הראשון או שני בשדה בוקר והיה אחד הבוקר הראשונים בקיבוץ התרשמתי מאד מהחבורה שזו של ראשוני המקום שעדין תומכים וסועדים אילו את אילו בעיתות מצוקה ככל הנראה למדבר ולראשוניות יש איכויות משלהן תבורך ווואלה אפילו יהודה זיו עושה לך כבוד כבוד אשמח לקבל אישור לתת את המאמר לתרגום לאנגלית ארז
87.  ציפי לביא  (14/07/2013)
ישר כוח על עבודת הנמלים שאתה עושה, ללא לאות, באיסוף סיפורים מרתקים שחשוב שיסופרו, על אנשים שבמעשיהם בנו את המדינה ראויים חיי ברברה וחבריה שרבים יכירו אותם אפיץ את הסיפור בין מכרי ברכות
88.  גתית בן-דוד  (14/07/2013)
אשרינו שיש בקרבנו אנשים כמוך תודה רבה על המחקר והעברת היידע לכל מי שמתעניין המשך בדרכך היפה
89.  ניר גלר  (14/07/2013)
מרתק, ישר כוח,
90.  רותי, ירושלים  (14/07/2013)
הסיפור מרגש ומטלטל, המספר מוכשר ומבורך. תודה גדולה על מה שסיפרת לנו ונצפה לעוד
91.  רותי  (14/07/2013)
יואב,אין מילים שיביעו את תודתי על המאמר ואת התרגשותי עלה התגובות הרבות. ברברה היתה בת דודתי,הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה ביום הולדתה, שבוע לפני שנהרגה.זכור לי היטב עד כמה שהיא אהבה והתפעלה מהיותה במקום הצחיח והמוקסם בהשוואה לשוויץ ״הבונבוניירה״. רציתי גם להדגיש את ההשפעה העמוקה והמצערת שמותה הטיל על כל המשפחה. אביה שנחן בחוש הומור נדיר ושמחת חיים נעשה מאז שקט ומופנם עד סוף חייו,כך גם אימה, שהיתה תמיד בשליטה מוחלטת במיזגה נעשתה גם היא סנטימנטלית ונוטה להשיר דמעה לפעמים ללא סיבה נתנת לעין. אני מעולם לא העזתי לעצור ולבקר את המקום. אחרי כתבתך אין ספק שאעשה זאת. תודה תודה, רותי.
92.  מיכל אחת  (14/07/2013)
סיפור עצוב. חבל על דאבדין. ברשותכם, עוד שתי שורות שיר: ותרגש האומה ותרטוט בדממה, ואיש לא יתהה, ואיש לא יתמה: "בחודש אוגוסט 1952 פעלה יחידה של צה"ל באזור והחרימה באזור עבדת עדר מבדואים."
93.  אדלר עדנה  (14/07/2013)
לפעמים שוכחים איך נבנתה הארץ הזו וגם היום יש בה אנשים נהדרים כמו יואב
94.  לאה רוזנבאום  (14/07/2013)
הסיפור מאוד מסמל ומעביר את רוחה של התקופה בה אירע. יואב המספר הצליח להעביר את רוח התקופה והסיפור האישי של הנפשות הפועלות. התרגום לשפות זרות חייב להיות רגיש ומסוגל להעביר אותו לא טכנית כפשוטו אלא יותר את סממניי התקופה והאווירה. אלישע,ד"ש לחוה, לאה
95.  רחל אלעזר  (14/07/2013)
כתבה מרתקת שראוי לקראה ולהפיצה הלאה. שלחתיה לבני , ולשני נכדי המטיילים הרבה באיזור, אם ברגל ואם במסעות אופניים, שיכירו עוד חלק עצוב בהיסטוריה שלנו
96.  רזי  (14/07/2013)
בשנות ה-60 הייתי מבקר קבוע המדרשת שדה בוקר בתפקידי כמזכיר האקדמים הורדתי סמינרים ללא סוף במטרה לחזק את המדרשה לא שמעתי לבושתי כי רבה על הסיפור ואני בא להודות על הכתבה הנפלאה המרגשת והמתמצתת את הווית חיינו בארץ ישראל יישר כוח למביאי הסיפור הכל כך נוגה וכל כך משקף את כל ההתחלות בארץ
97.  אריק עדין  (15/07/2013)
כתבה מעלפת עם עשיית צדק היסטורי .הלוואי והיו עוד נקודות ציון הם הסיפורים האמיתיים על שום מה נקראים מקומותינו. היום בעולמנו ובארצנו הקטנטונת לא נשמעים יותר מעשים כגון אלה. יישוב השממה והגשמת הציונות, אפילו אם בתחילתו של המהלך אין הוא מוגדר בכלל ככזה . ולסיום יישר כוח למי שסילק את האבק וחשף לאור השמש עוד סיפור עם השראה גדולה .
98.  דני  (15/07/2013)
יואב יקר, בלי לאכזב את הרזומה המרשים שלך הגשת לנו סקירה ממצה על קורותיה של בחורה מדהימה. סיפור זה ודומים לו מלווים את מדינת ישראל מאז הקמתה. ויפה שהבאת לידיעת הציבור סיפור מרתק וחשוב, והוספת להנצחת פועלה ואנדרטה לזכרה
99.  מרדכי ברסטל  (15/07/2013)
יישר כחך
100.  יואב אבניאון  (15/07/2013)
חברים יקרים, ריגשתם אותי. משמח לנגוע בליבם של אוהבי ארץ רגישים. כבוד להיות המגיב המאה... תודה על תוספות והארות חשובות שלכם יואב
101.  טל רז  (15/07/2013)
כתבה מרתקת המשלימה פרטים שלא ידעתי קודם ונוסכת בי געגוע לימים רבים של טיולים והדרכות באזור. בכתבה זו כמו גם בקודמותיה אתה .משכיל לפרוס יריעה רחבה - מקמץ לתקופה שלמה תודה טל רז
102.  רחל אגמון  (15/07/2013)
הסיפור מרגש ביותר ושוב ושוב אנו לומדים על טלטלות וטלטולים בקרב עמנו. רוח האדם ניכרת בכל מלה
103.  לניר אסתר  (15/07/2013)
סיפור מרתק וחשוב לפרסמו את החניון אני מכירה אך חשוב יותר הסיפור שאחרי תודה לאריק ששלח לי
104.  איריס זרטל  (15/07/2013)
יואב היקר, תודה על השיתוף. היכולת שלך להפוך שלט העומד בצד הדרך ולוח אבן ששם חקוק בו לסיפור, מעוררת הערכה. אהבתי מאד את השם שנתת למאמר. ברכות
105.  יגאל סגל  (15/07/2013)
כתבה מעניינת. דמויות מרתקות שהכתבה מנציחה את זיכרם של אנשים פרטיים שעשו מעשה של ממש בחייהם. יישר כח .
106.  דודידו  (15/07/2013)
כמה טוב שיש מי ששב ומזכיר ל"עמך" ישראל" את מהות הקיום שלנו כאן .תבורך על הנגשתך סיפור זה
107.  שלומית אבריאל-תמרי  (15/07/2013)
תודה על עבודת המחקר שעשית, במיוחד על התמונות של ברברה. אבי, חגי אבריאל נפטר צעיר יחסית ולא זכינו לשמוע את הסיפור הזה מפיו. למבקרים, מומלץ לעשות את הסיור ממצפה חגי לחורבת הרועה, מרחק חצי שעה הליכה. המסלול עובר בחפירה ארכאולוגית של ישוב מהתקופה הביזנטית המאוחרת עד המוסלמית הקדומה.
108.  משה מאירי  (15/07/2013)
ליואב שלום רב, אכן תחקיר מושקע ומרגש, וכך גם התגובות הרבות. בקשר לפעילות נגד שבטי הבדואים שלא הסכימו להכיר בגבולות החדשים, כדאי להוסיף שבמשך שנות ה-50 ניסו יחידות צה"ל לפעול כל הזמן כדי להרחיקם לסיני, לפעמים
109.  יוסף סגל  (15/07/2013)
חבל על דאבדין. בנגב היו מעט מאוד בדואים בתקופת מלחמת השחרור. כיום יש הרבה מאוד בדואים שפלשו מסיני לנגב וצריכים לבדוק טוב טוב מי פלש לנגב ולהחזירו למקום שממנו הגיע לכאן.
110.  ארי לוסין  (15/07/2013)
זה סיפור מדהים ומרגש על ארץ ישראל שהייתה לנו ולצערי כבר לא...ולא היה טוב יותר מנתן אלטרמן לכחוב עליה.
111.  יונה  (15/07/2013)
שלום יואב מודה לך מאוד על העשרתי בחומר נוסף. תבורך כל טוב יונה
112.  Yaffa Rothstein  (15/07/2013)
Beautiful story touching defiantly I will read the book
113.  רותי פרבולוצקי יחזקאלי  (15/07/2013)
יואב זו עבודת תחקירנות מרגשת, ציונית וחשובה. מעבר לסיפור שהוספת לו וחידשת בפרטים השונים, יש לך יכולת הבעה וסיפור נפלאה ישר כח ותודה
114.  דוד  (15/07/2013)
תודה ליואב עשרות פעמים עברתי בחניון במספר מקרים גם לנו בו בלילה וידעת שהשם ניתן על שמה של ברברה שנהרגה בעת רעיית העדר של שדה בוקר ע"י בדואים. אולם הסיפור המלא נודע לי רק עתה מכתבה זו שלימדה אותי עוד נושא על ההתיישבות בנגב.
115.  ישראל ארד  (15/07/2013)
יואב ידידי. כהרגלך העמקת חדור אל נבכי הסיפור, והענקת חוויה אמיתית הן למי שהכיר אותו ועל אחת כמה וכמה למי שטרם... המשך בדרכך זו וגאל עוד ועוד סיפורים מנבכי העבר... מי כמוך !
116.  רויטל שרון - גוכמן שדה בוקר  (16/07/2013)
היי אלישע, קראתי באתר של יואב ושמחתי להשכיל. אכן, הסיפור מוסיף עומק לסיפור שכבר הכרתי וידעתי. תודה שחלקת אותו איתי, רויטל
117.  נסיה שפרן  (16/07/2013)
יואב, אני שולחת תגובה נוספת על הכתבה המרגשת הזאת. אם ניחנת בכישרון כתיבה -- יש פה חומרים מצויינים לספר לבני הנעורים. מקווה שאתה, או מישהו אחר, יכתוב ספר כזה. מאז שחקרתי את הנושא של הקמת שדה בוקר שאלתי את עצמי איך זה שספר כזה עדיין לא נכתב. דמותה של ברברה יכולה להוות את המוקד לסיפור כולו.
118.  sarahz zurgil  (16/07/2013)
A THRILLING STORY . VERY INTRESTING.
119.  שבתאי גל און - גולדמן  (16/07/2013)
זוהי הוכחה חד משמעית שיש בין גויי העולם רבים שאוהבים את ארצנו וגם אותנו. הלוואי וירבו כמותם.
120.  דורית א.  (16/07/2013)
מצדיעה לך על הכתבה המעוררת הזדהות והמביאה למודעות נושא ערכי חשוב שלא ידוע עליו אלא מעט מאוד
121.  נירה דנציגר  (16/07/2013)
הסיפור מרגש מאד ומניע לבקר בחניון. ציון המקורות ובמיוחד סיפרה של נורית גוברין . מהווה תרומה חשובה להכרת התקופה. תודה יואב!
122.  תמר גריידי  (16/07/2013)
סיפור מרתק מרגש ומאלף.מקווה שכל מדריכי הטיולים ייחשפו למאמר זה וישבצו את הסיפור בסיוריהם בירושלים ובנגב.ואני את תרומתי הצנועה אתרום...בתודה על שיתוף הציבור בתחקיר הנפלא.
123.  אילנה בונה  (16/07/2013)
עוד סיפור היסטורי שהיה עלום, תודה על שהאירו אותו
124.  יצחק מצא  (16/07/2013)
תודה,על עבודה מקצועית גם כאן נוכחים אנו שכל רגב מאדמתה של ישראל נרכש בדם
125.  עמי אוח  (16/07/2013)
יופי של כתבה ותמונות נהדרות! אגב,שמו של הוואדי בערבית בדואית הוא בקר קרי בגר [bagar] .ולא בוקרא משפחת אבו-עסא משתייכת לעזאזמה ונציגיה חיים עד היום באזור. איבן זיאת נשמע לי כמו איבן-זיאד [זייאדין] משפחה מהעזאזמה שעד היום מתגוררת באזור. אתחיל להתעניין ולשאול אולי אצליח לאוסיף פרטים בנושא. כתבה נפלאה עמי אוח שבטה
126.  אבי בן גיאת  (16/07/2013)
שלום יואב הארה קטנה לאימרה של הבדואים. הנה הנוסח המדוייק של האמרה אכתוב זאת בערבית במילים עבריות והתרגום בצידם . מִן חֶפָה לִיָפָה פִי אָלְלָה וָפִי חְכֻּמָה = מחיפה ליפו יש אלוהים ויש ממשלה . מִן יָפָה לִסָבָּע פִי אָלְלָה וָמָפִי חְכֻּמָה = מיפו לבאר שבע יש אלוהים ואין ממשלה . מִן אֶל סָבָּע לַתַּחְת מָפִי אָלְלָה וָמָפִי חְכֻּמָה = מבאר שבע ולמטה אין אלוהים ואין ממשלה . יופי של מאמר וחידש לי כמה פרטים שלא הכרתי בברכה אבי בן גיאת
127.  אלון גלילי  (16/07/2013)
יואב שלום. תודה על הכתבה החשובה. בשנת 1975 במסגרת תפקידי בנגב , עצרנו לבדיקה בדואי בן כ-50 באזור צאלים. הוא סיפר כי השתחרר יום קודם מהכלא והוא בדרכו לסיני. באותם ימים הדבר היה אפשרי. לא הכרתי את שמו קודם לכן. מאוחר יותר באותו יום הסתבר לי שזה רוצחה של ברברה פרופר ששוחרר ממאסר עולם אחרי 20 שנה. בידידות אלון גלילי
128.  משה מאירי  (16/07/2013)
ליואב שלום רב. אכן מחקר מעמיק ומרגש. כדאי להוסיף שכוחות צה"ל המשיכו כל שנות ה-50' להרחיק את הבדואים לסיני, ובעיקר את שבט העזזמה, שכמו כל הבדואים, לא הכיר בגבולות החדשים. מקרי הגירוש היו לעיתים אלימים, והתגובה הקשה שלהם הייתה הרצח של סרן יאיר פלד, מפקד סיירת הצנחנים, בנחל סירפד מדרום לניצנה. על הרצח הזה ישנו תיאור מפורט שהכינה המשפחה-באתר של מדרשת שדה בוקר.
129.  יצחק כהן  (16/07/2013)
התרגשתי לקרוא על ברברה פרופר המנוחה . הכרתי אותה די טוב בשנות 50-1 ועד שירדה לנגב וכן זכור לי שביקרה בירושלים וסיפרה לנו על החיים כרועת צאן וכמה טוב ורגוע לה. היא הגיעה לחברה שלנו, הצעירים הירושלים , כמדומה לי , דרך ידידו של ד"ר פרופר- ד"ר גבריאל ולירו ובנו יחיאל (יחי) , חברי הטוב וקרוב משפחתי. ברברה היתה נאה, חברותית ומענינת.
130.  שרה זכרון יעקב  (16/07/2013)
אלישע שלום, סיפורה של ברברה, פרי יזמתך כאיש שדה בוקר וכשרונו של יואב אבניאון פשוט מרתק.תודה שהעברת לי .אעביר גם לבנים.
131.  רבקה קנטור  (16/07/2013)
קראתי בנשימה עצורה. הכתבה מרתקת ומרגשת מאוד. כה חשוב לחשוף סיפורים עלומים כאלה שיתכן ולעולם לא היו מגיעים אלינו. יישר כוח ותודה.
132.  כרמלה לכיש  (16/07/2013)
תודה! הסיפור זכור לי מזמן, אבל לא ידעתי את כל פרטיו. באמת נוגע בנימים עמוקים של לב יהודי-ישראלי-ארץ-ישראלי (בעקבות טורו של נתן אלתרמן). ליהודה זיו אני מבקשת לומר כי בּוּקְרָה פִי אלמשמש רוצה לומר שאם תמתין עד מחר - המשמש שעל העץ כבר לא יהיה שווה... איך אני יכולה לקבל ישירות את הכתבות שלך, יואב אבנאון? אשמח מאוד לכך. הדוא"ל שלי נמצא כאן לעיל. שוב תודה. בחיי, סיפור לסרט טוב זה הסיפור הזה. לא ריאליטי - אלא הריאליה והפואטיקה שלנו.
133.  עמיקם אסם קיבוץ אפיקים  (16/07/2013)
הייתי במחנה עבודה בשדה בוקר מיד לאחר בוא דוד בן גוריון. הייתי מפקד מחלקת נחל בשדה בוקר מיד אחרי מבצע סיני. הסיפור של ברברה ריתק אותנו אז וזכור - לי לפחות - עד היום. הקמץ חשוב ביותר וטוב שנוססף. תודה לעושים וכל הכבוד.
134.  מירי אריה  (16/07/2013)
תודה על השיתוף במידע העלום. חניון הרועה מסמל עבורי תקופה מאוד מיוחדת בחיי ועכשיו אני אוכל להתייחס אליו בקמץ!!! ביקורי הבא במקום יהווה עבורי חוויה מיוחדת. תודה רבה!!!
135.  Donald Leigh  (16/07/2013)
קראתי - ועיני דמעו. לא על ברברה שמזמן הלכה לעולמה וחדלה מלחיות. היא אינה סובלת עוד. עיני מלאו דמעות עלינו, החיים היום הרבה בזכותה ובזכות שכמותה, ואיננו שומרים על מורשתה. עד מה התרחקנו ממנה! עד מה הזנחנו את ערכיה וטהר חייה! הערכים הפכו לחמר גלם לשקרים, והאמת של ברברה הלכה מאתנו - למקום שבו היא נמצאת.
136.  חיים מרקוביץ  (16/07/2013)
שלום רב, אני הייתי חיל בחיל הנדסה בספטמבר 1952 ועבדתי כמודד ליד מכתש רמון.בנסיעה למכתש שמעתי ירייה ואז עצרנו אותנו 2 חברי הקיבוץ שדה בוקר ובקשו שנעזור להם למצוא את הרועה ברברה שנעלמה. אני ועוד 2 חברים יצאנו עם נשק לחפש אותה ולא מצאנו אותה מאוחר יותר מצאנו כ-50 מטר מן הכביש פצועה. לקנו אותה בקומנדקר שעבדנו כאשר ראשה על ברכי ונסענו למרפאה בירוחם.שם לא יכלו לעזור, והמשכנו למגן דויד אדום בבאר שבע . אנחנו חיכינו בחוץ ומאוחר יותר נמסר לנו על מותה.
137.  אסתר הגואל  (16/07/2013)
בחורה משכילה מתרבות שונה לחלוטיו קשרה את חייה בחיי מדינתינו . יהא זכרה ברוך
138.  זאב בוגלר  (16/07/2013)
אני המום מהסיפור וכל הסובב אותו ומרגשים דברי התגובות ברברה והסיפור המופלא הינם עוד ציון דרך מפואר בתולדות הארץ הזאת.ולואי ומעשינו היום לא יעיבו על מעשי קודמינו
139.  זיוה  (16/07/2013)
כל מי שכתבו והגיבו, הוסיפו ושיבחו, הם "ארץ ישראל הישנה והטובה. תודה על כך שיש לנו אנשים שמתרגשים מהאירוע ומהעלתו לקריאה.
140.  אבי נבון  (16/07/2013)
קראתי את הכתבה מיד כשהופיעה, והתפעלתי מהתחקיר המקיף. היי, יואב, אתה מדריך טיולים או חוקר פרטי?! היום נכנסתי לקרוא בה שוב, וגיליתי שיש כבר 140 תגובות, מהן חשובות מאד המשלימות את הסיפור. יישר כוח.
141.  נעמי קורנברג - ביטר  (16/07/2013)
סיפורה של ברברה ידוע לי באופן אישי מאחר ומשפחת פרופר הייתה בידידות עם משפחתי. ממש חשוב שישנם אנשים החוקרים תולדות עבר ולא כל כך רחוק ומציינים מאורעות שהתאדו.
142.  אמיר אלדן  (16/07/2013)
הסיפור מרתק ואוסף המידע והתמונות מרשים. הסיפור מעלה כמעט חופף לנאמר בספר "עד סלע" ספר שיצא בשנות השישים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומספר על חמשת ההולכים לפטרה שלא חזרו. מאחר ושדה בוקר היתה בסיס לטיולים רבים בנגב הסיפור על ברברה מסופר שם בהרחבה. ( עד סלע עמ' 96 )
143.  דורון לייטנר  (16/07/2013)
יואב, הסיפור מרגש ומרתק! תודה על השיתוף בתוצאות המפורטות של מחקרך ותודה לכל המגיבים שמוסיפים לשפוך אור על סיפורה של ברברה ז"ל
144.  moti spiegel  (17/07/2013)
Kol Hakavod Yoav. This Story needs to be published with all the details you have so beautifully put together.
145.  Eliezer Shaprut  (17/07/2013)
I was a neighbour of Elisha Royi in 27 yehuda halevi str. Petach Tikva Elisha was one of our heroes, member of the Palmach and a great guy. I was in the service in ZAHAL when his girlfriend Barbara was killed, A tragedy well depeakted in this article. I hope that this message will reach Elisha and find him well.I hope that he will get this mail and get in touch with me through the above e*mail address. Best Regards Eliezer Shaprut.
146.  ליליה הראל  (17/07/2013)
דוגמה לאהבת הארץ. עלינו ללמוד ללמד וגם להגשים
147.  ישי פולצ'ק  (17/07/2013)
מרגש ומעניין
148.  אריק כץ  (17/07/2013)
יעל, אשתי כבר מעל 50 שנה, שרתה במסגרת הנח"ל בשדה בוקר בשנת 1959 ולא הכירה את הסיפור המדהים והמרגש על ברברה עד היום...
149.  דניאלה הלר  (17/07/2013)
תודה רבה על הכתבה היפה והמרגשת
150.  מיקי  (17/07/2013)
סיפור מרגש על ארץ ישראל ומדינת ישראל בריאשיתה,הפרט שהעמיד את החברה בראש מעייניו, שידע לתרום מבלי לבקש תמודה יהא זכרה של ברברה הרועה - בקמץ-ברוך
151.  יוד-קיי  (18/07/2013)
תודה. סיפור מרגש. "מלחמת המזרע בישימון " מאז ומתמיד, מעולם לא היתה תמימה.
152.  מאיר טנא  (18/07/2013)
סיפור מופלא. לטעמי אלה היו החרדים והדתיים האמיתיים
153.  ישראל פסח  (18/07/2013)
בכל פעם שעברתי במקום ואפילו חנינו שם להפסקה קלה לא נתתי את דעתי מי הוא הרועה בלשון זכר אני מודה שריגשת אותי עד דמעות עם הסיפור על ברברה דמות מופת של ישראל הקטנה והתמימה תודה
154.  שירזי איה חיפה  (18/07/2013)
רק מראה שבעקבות מייל קטן נחשף עולם מלא,הכל בגלל קמץ קטן. מרתק ציוני מתבולל ארץ ישראל העשויה לא מיקשה אחת. . ובכל זאת ציונות זו לא מילה גסה. תמימות היא לא תכונה רעה, והתענינות היא לא חפירה תודה .איה שירזי
155.  מוני עפולה  (18/07/2013)
לרגע נזרקתי לתקופה שלא תחזור עוד.איזה ימים ואנשים חווינו את התקופה וכמה נעים להתרפק תודות לכותב
156.  יונה בר עמי  (19/07/2013)
איפה הם האנשים ההם איפה התקופה ההיא . רגשת אותי מאד והחזרת אותי לתקופה היפה של אז תודה.
157.  אודי שגיא-שניידר  (20/07/2013)
מצמרר, מכאיב, ממצה את המאבק שהחל לפני 120 שנה, מצדיע לכל אותם אלה שהבינו את הצורך ונפלו על משמרתם
158.  קוגל רמי  (20/07/2013)
רבים הסיפורים הלא ידועים עדיין על תולדותיו של הישוב היהודי המתחדש בארצנו היקרה. הבודדים ולא רק הרבים והתנועות הם הם הרוח , האידיאל והרצון העז לתדום ולתת למען העם והארץ. חשוב לגלות את הסיפרים המרתקים לקבצם ולהפיצם בין הנוער בלימודים כדי שידעו לא רק את ההיסטורי העתיקה אלא גם את המתחדשת שיותר אקטואלית. תודה רבה על הסיפור המרגש
159.  אורי פלג  (20/07/2013)
היו היו פעם בחורות
160.  ויקטור מאופקים  (20/07/2013)
קראתי את הכתבה עם דמעות בעיניים מרגש מרתק ותודה
161.  קטי  (20/07/2013)
מרתק. נהניתי מהכתבה עולם חדש וקסום גילית לי.
162.  מאיה ל''ר  (20/07/2013)
לאן נעלמו התום והתמימות המקסימים שהיו פעם לבני האדם האלה? זה מודגש על רקע התקופה הנוכחית.
163.  משה שפריר (גיאולוג ומרצה, משורר וחוקר)  (20/07/2013)
ליואב - שלום רב. כחבר קיבוץ שדה-בוקר לשעבר, שאליו הצטרפתי עם חברי-גרעין הצופים י"א ב-1954 (שנתים לאחר הירצחה של ברברה הרועה) - שמעתי שם רבות אודות האירוע הטרגי ועל אישיותה הנפלאה של ברברה - מפי דני הלל וחברים ותיקים אחרים, כמו אהרונצ'ו ורפי. עם זאת, לא ידעתי דבר על הוריה-המאמצים ועל קורותיה כילדה וכנערה בירושלים, ואני מודה לך מאד על שהבאת לידיעתנו פרטים אלה על הסאגה המופלאה של חייה. אגב-כך, אציין שמבחינה מסויימת "הלכתי בעקבותיה" כרועה הצאן וכעובד בדיר של הקיבוץ, לאחר שנשלחתי ל"קורס נוקדים" מטעם המשק. אציין עוד שכגיאולוג גם חקרתי היטב את האזור של שדה-בוקר, מניצנה ועד עבדת. שבוע טוב ומענג, משה שפריר
164.  אווה טירל מינכן \ ברן  (20/07/2013)
שלום יואב ואלישע, תודה על הסיפור, כרגע קראתי את הסיפור של ברברה הרועה, עבודה מרשימה עשיתם. אתה יודע אם הקבר של עמנואל פרופר נמצא בברן? והאם ידוע אם הוא שינה את שמו בארץ או שלא? אולי יש מישהו בקהילה היהודית בברן שיודע משהו עליו. שבת שלום, חוה
165.  Chaim Kempler (Vancouver)  (21/07/2013)
this an incredible story, thanks for bringing it to our intention.
166.  ד"ר מאיר מונסליזה  (21/07/2013)
הרבה דבש נשפך סביב לברברה ובצדק אני רק רציתי להעיר שהבדווים לא השתפרו בחלוף השנים הם שודדים וגנבים רוצחים ונוקמים מה שכאילו מצחיק הוא שמדינת ישראל מממנת את הריבוי הטבעי המטורף שלהם כיום הם מניפים את דגל פלשתין
167.  לזר  (22/07/2013)
מעלה זכרונות ומרגש. בהמשך ל-66: למה "בוקרא פי אל'מישמיש"? הביטוי מקביל ל"חלומות באספמיה". המישמש מתנוסס על העץ זמן רב מאד בטרם יבשיל ויהיה ראוי לאכילה, ומכאן הלגלוג על האמירה "מחר יהיו משמשים". סתאאאאם.
168.  ד"ר יענקלה ניר  (23/07/2013)
הסיפור עצמו מרתק, ובעיקר הרקע של ברברה. כסטודנט לגיאולוגיה הגעתי לשדה בוקר בקיץ 1953 עת התאכסנו במשק ועבדנו ברמון עם פרופ' פרידמן (לא זה מהונג קונג...)במיפוי בסיסי ובמחקר. 2. לא קראתי את רוב התגובות, אבל ברור לי שלו נקטנו יותר בתבונה ביחסינו לרועים הבדווים ברברה לא היתה נרצחת. כבר אז הפעלתי את מורלה בראון שיפעל להפסקת השיטה האווילית של הרג והחרמה של עדרי בדווים. לדאבוני מהרבה בחינות לא השתננו ועל כך אני דאב.
169.  Switlana Wolstein משאבי שדה  (23/07/2013)
אלישע ויואב שלום, קשה לי להגדיר את הרגשים, אבל אם היה לי מספיק סבלנות והתלהבות לכל הטקסט, זה אומר המון. התרגום לרוסית מצורף בברכה, סווטה
170.  יוסף בן ברית  (25/07/2013)
היא הייתה מנשות ישראל הגיבורות, ללא הגזמה.
171.  אור אלגזי  (25/07/2013)
מעניין לשמוע גילויים אלה. כל הכבוד שגם אחרי 60 שנים זה לא נזנח ונשכח. תודה רבה
172.  אור אלגזי חיפה \ שדה בוקר  (25/07/2013)
כל הכבוד לכם יואב ואלישע המון תודה על חשיפת הידע החשוב הזה שהיה יכול להיזנח ולהישכח בקלות.
173.  אורי בן-ישי  (26/07/2013)
התרגשתי עד דמעות לקרוא את הכתבה ולראות את הסרטון. הוי ארץ-ישראל הישנה והטובה כמה את חסרה בימינו
174.  דליה כ"ץ  (26/07/2013)
סיפור שאסור לו להשכח מוגש באופן כל כך מיוחד שאינך יכול להרפות ממנו עד למלה האחרונה. תודה ליואב שגאל את היהלום מן האפר.
175.  גבי לביא  (27/07/2013)
תודה - סיפור מרגש מאוד. אני ירושלמי, ומכיר היטב את המקומות המוזכרים, כוללהבית בהנביאים 62. לימים גם שהיתי במחנה עבודה בשדה בוקר - בימים ש"הזקן" עוד חי והסתובב שם בקיבוץ.
176.  קופיט יהודה  (27/07/2013)
סיפור יפה מאד ומרתק ביותר כשזה קרה הייתי ילד קטן בן 3
177.  יעל מגריסו  (27/07/2013)
תודה על סיפור מענין ומרגש בשנותיה הראשונות של המדינה
178.  גדעון לב - ארי  (28/07/2013)
תודה מקרב לב.סגרתי חור בהשכלה.מעולם לא חשבתי מה כוחו של קמץ קטן אחד ...מדהים...!!! יישר כח ...!!!
179.  לאה  (29/07/2013)
כתבה מעניינת ומרגשת, צריך להנחיל כתבה זו ורבות כמותה לתלמידי בתי הספר במקום ללמוד על ההסטוריה של מדינות אחרות, כך אולי תהייה להם גאווה וקשר למדינה
180.  מרים ורטהיים  (29/07/2013)
דונם אחר דונם גאלנו את ארצנו נדבך על נדבך בנינו אותה הודות לאנשים כמו ברברה ורבים כמוה כבוד ותהילה לכולם
181.  סמי גל-פניז'ל  (03/08/2013)
שלום,היגעתי לגבורות וכל פעם נתגלים לי פרשיות מופלאות על עמינו ה"משונה והמופלא". איך עם הצליח לשמור על שורשיו על אף תלאותיו שהוא התנסה בהן במהלך אלפי שנים ולרתק סביבו גם לא יהודים שראו בו עם מיוחד/מיוחס וראו חובה לעצמם להיות חלק ממנו. זה, בפני עצמו מדבר רבות. מי יתן ולהבא לא נתנסה יותר במבחנים אשר אלולים לסכן את קיומינו.אמן, כן יהיה רצון ( ואני לא דתי,יליד בולגריה).
182.  יגאל יצקן  (03/08/2013)
מכיר את המקום,מכיר את הקמץ,אך אינני מכיר את הסיפור. תודה על מידע זה
183.  גדעון כ.  (03/08/2013)
אין כמו כתבה כזו להעביר לנו ולבנינו ונכדינו את ההיסטוריה הקרובה של עם ישראל ומדינת ישראל. ברכות על היוזמה
184.  צביקה פרבר  (04/08/2013)
טיילתי באזור בכל תקופה לאורך השנה והאזור מדהים. הכרתי את סיפור הרועה - עם קמץ - והעברתי אותו הלאה הסיפור המסופר כאן מרחיב ומראה פאן נוסף. סיפור המשקף היסטוריה ישראליתמענינת וחשובה. תודה
185.  עודד הון הוניגווקס , עו"ד  (04/08/2013)
ליואב אבינועם היקר, התרגשות גדולה אחזתני בקוראי את סיפורה המופלא של ברברה (זהו נוסח ביאליקי, אך מתאים לרוח וזמן התקופה)בינואר השנה - 2013 שהיתי במדרשת שדה בוקר בכנס המסורתי של "שירה במדבר" (בארגון הנפלא של אילנה שחף ומירון נומיס). באחד הבקרים של הכנס יצאנו בשעה 6:00 לבקר במקום הירצחה של ברברה והסיפור , כמו רבים מתולדות הקמת המדינה, ריגש אותנו מאד. המדריכה, קראה ליד האנדרטה את שירו של אלתרמן וגם מתיאורה של נורית גוברין. הרבה על הגשת האירוע לקוראים ולאוהבי ארץ ישראל, יישר כוח. עודד הון, עו"ד פעיל חברתי תודה
186.  מנחם  (05/08/2013)
כמה משמח לדעת שיש עדיין אנשים שחשוב להם ללמד ולהעביר לדורות הבאים ערכים שלעיתים נדמה שפסו מהעולם
187.  אורן אקרמן  (05/08/2013)
יישר כח יורב! שנמשיך לקרוא דברים מענינים.
188.  עוזי רביב  (09/08/2013)
סיפור מרתק השופך אור מופלא על אישה-נערה מיוחדת וקבוצה קטנה של חלוצים חולמים שהתנחלו בנגב . תודה!
189.  דוד רהט רצי  (10/08/2013)
כאדם שלווה את ההתישבות ברמת נגב,אף הניע דחף ותרם להקמת הישובים החדשים באזור.באותה מסגרת לויתי את שדה בוקר,אחד הישובים האהובים עליורבים לי חברים במשק זה. אין ספק שהכרתי את סיפורה העצוב של ברברה ,כולל ארוע הרצח!! אבל המאמר המפורט העשיר אותי ומילא חלל שחסר לי על כך תודה ליואה ולידידי אלישע צורגיל
190.  דיין מאיר  (11/08/2013)
תמיד הדגשתי את ה"קמץ" וידעתי את הסיפור חלקי., הסיפור המלא והמפורט הוסיפו לי המון,המון תודה וישר כח, על המידע המפורט והמרתק.
191.  עזרא יגיל  (11/08/2013)
בילדותי הכרתי את משפחת עמנואל ויוהנה פרופר. גרנו במושבה גדרה ובקייצין החלפנו בתים עם משפחת פרופר - הם באו לגור בביתנו ואנחנו בביתם בירושלים ועבורי זו היתה חוויה גדולה. בחצר ביתם ברחוב הנביאים היתה באר מים שנשאבו עם ידית הלוך ושוב והיו להם שני כלבי תחש (דאקל) בשם יוקילי ופרנילי. אסונם היכה את כולנו בהלם. לעמנואל פרופר היתה אחות רווקה שהיתה אחות רחמניה בשם אוטיליה פרופר (בקיצור אוטי) שהייתה גם המיילדת שלי ולימים שמשה כאחות רחמניה של הנשיא חיים ויצמן. אוטי קבורה בהר המנוחות. יהי זכרה של המשפחה המיוחדת הזו ברוך
192.  (איזנמן קלמן) קלי  (12/08/2013)
עוד סיפור מופלא של אותם להם אנו חבים את בניית והקמת הארץ, חבורת אנשים אמיצים שהדרימה והקימה בלב השממה ישוב לתפארת! שסיפורה של ברברה שזור בה! כל הכבוד על עבודת התחקיר המקפת!
193.  בני אשר  (12/08/2013)
יישר כוח ! סיפור מדהים ומרגש הנראה כמעין מים זכים בלה המדבר.
194.  חדוה הדר  (14/08/2013)
יואב סיפור מדהים! כל הכבוד. מעתה לא אפסח על מצבתה של הרועה הקטנה מן הגיא, וגם לרחוב הנביאים יש פתאום מימד נוסף. לטיולים הבאים...
195.  זהבה אהרוני כפר האורנים.  (17/08/2013)
מאד ריגשה אותי הכתבה על הנערה המיוחדת ברברה ועל חייה הקצרים כעת אנו יודעים את הםיפור שמסתתר מאחורי השלט חניון הרועה
196.  משה בן יוסף  (17/08/2013)
עברתי במקום עשרות פעמים. כמה פעמים אפילו נפשתי בחניון. לא ראיתי כל כתוב אודות "הרועה" וחבל. לפעמים חשבתי לעצמי איזה שם זה "חניון הרועה". בתקווה שאנו כאן למטה נהיה ראויים לקרבן הקדוש הזה. בתודה ובהוקרה רבה, משה
197.  דלית נאמן  (17/08/2013)
כתבה מאלפת למי שמעולם לא שמעו ומוכנים תמיד לשמוע עוד תודה
198.  אילנה רונן  (18/08/2013)
התרגשתי עד דמעות. אלישע רואי היה חברו של בעלי המנוח
199.  עירית ברלין  (21/08/2013)
הכל כבר נכתב על אנשים מיוחדים ויפים,וע"י אנשים מיוחדים.תודה גדולה
200.  אלישע צורגיל - קבוץ שדה בוקר  (21/08/2013)
ברשותכם אבקש לעצמי התגובה המאתיים:199תגובות שקבל התחקיר על הרועה ברברה ומציאת מקום קבורתה שהיה עלום לכל כך רבים העשירו לא רק את שותפי יואב ואותי אלא גם היו בעלות מימד מרגש ואף הוסיפו לנו ולמורי הדרך סיפורים שבדרך אחרת ספק אם היו נכתבים. היה בדעתי לחקור ולגעת בעוד סוף דבר עם משמעות פרטית ולאומית בעזרתו הכשרונית של יואב אבניאון - תודה על התגובות שנותנות לשנינו משנה מרץ לעבוד על הסיפור הבא... אלישע
201.  חובב יצחק  (23/08/2013)
זו ההיסטוריה שלנו בלי כתבות ואנשים אכפתיים אך נדע תודה
202.  יהודה גרוסברד  (23/08/2013)
איך נפלו גיבורים על משמרת ישראל ופיתוח הנגב.איפה הם הימים ההם?מגש ויפה. יהודה
203.  רינה לב-עמי  (25/08/2013)
סיפור מרתק ונפלא, נוסף, בשרשרת המאורעות של תקומת המדינה.
204.  אלי שמש  (26/08/2013)
סיפור מדהים ומקסים .נדאג בפעמים הבאות לכבד את זכרה ולהעלות על נס את זכרה של חלוצה .
205.  נילי דיסקין  (31/08/2013)
אני מצטרפת לכל מה שאמרו הכותבים הקודמים, ורוצה להוסיף.. סיגלתי לי מנהג לא "להתגולל" על אנשים בכל ענפי השירות או הנקודות שבדרך, גם אם הם "מתנהגים לא יפה" או "מגיבים באלימות מילולית או בחוצפה" וכל כך למה? מפני שאף פעם אי אפשר לדעת במדינה הזאת איזה סיפור כבד וקשה נושא עימו כל אחד. נדמה לי שאין עוד מקום בעולם שבו כל אדם שתפגוש נושא על גבו "חבילה". סיפורה של ברברה והוריה המאמצים הוא עוד אחד בשרשרת הסיפורים של "השותקים" שלכל אחד מהם סיפור מרתק. אני נוכחת בזה כל יום מחדש. נילי דיסקין.
206.  נעמי גולן  (31/08/2013)
תודה ענקית מכל הלב.קראתי והתרגשתי.הסיפור מדגיש שוב כמה כולנו שזורים בכל רגב אדמה בארץ הזו.לקרא איך חוטי ההסטוריה האישית של אנשים שונים בהסטוריה שלנו שזורים זה בזה. שוב תודה מקרב לב על השיתוף המרתק.יישר כח
207.  דן פריידלין  (01/09/2013)
למרות שהאירוע זכור לי מעת ביקורי הראשון בשדה בוקר ב-1953 התרגשתי למקרא הדברים - יוזמה מבורכת להעלאת זיכרה של ברברה, שיש לה חלק במגש הכסף האלתרמני
208.  דני הרמן  (03/09/2013)
גם אני רוצה להצטרף לברכות ולמחמאות. תחקיר מצוין ויופי של כתיבה!
209.  אורה  (04/09/2013)
יישר כוח !!!כדאי להעביר לשי פירון...לשילוב בתכנית הלימודים, להגביר אהבת הארץ
210.  aza goffer  (06/09/2013)
שירתתי בנ חל בשנים האלו, די בסביבה הזו, בני גרעין שלי שהו-שמרו על בן גוריון ,אבל זו פעם ראשונה אני נחשפת לספור הזה. מרתק ממש.
211.  לאה שביט  (06/09/2013)
אין מילים. כתבה מרתקת ומרגשת. בזכותך למדתי משהו חדש שגורם לי להתגאות באנשים שחלמו והגשימו, והוסיפו נדבך בבניית הארץ. יישר כח.
212.  טובה אבריאל  (07/09/2013)
בעתון דבר מתאריך 6.10..72 התפרסמה כתבה של חגי אבריאל . שבוע לפני מותו כתב חגי על ברברה "יש דמויות שהן התגלמות התום והמסירות שאין לזמן שליטה עליהן"הכתבה התפרסמה בעתון דבר
213.  יוסי שדה  (07/09/2013)
נוגע ללב. מדהים כמה אנשים התחברו לכתבה. אולי משום שגורל העם היהודי מוטל יום יעום על כפות המאזניים. צריך לשמור על המדינה הזאת!!!
214.  דב רביב  (07/09/2013)
כמה זה מתאים מילים: נתן אלתרמן לחן: מתי כספי קיים ביצוע לשיר זה : ביצוע: בחר ביצועלהקת חיל האויר הם היו עלמים צעירים הן היו עלמות צעירות, כעולים חדשים עם צרורות זעירים התהלכו ביהודה ובבקעת כנרות. הם בערך לפני חמישים שנים ארצה באו להיות חלוצים ראשונים, וכל רואיהם אמרו עליהם- איזה מן בני אדם משונים... עולים ארצה אל ארץ ביצות ושממות, באמת בני אדם משונים מאוד! הם אמרו - אין זה די לדבר על ציון ועל ארץ אבות, כי צריך לסקל ולחפור באר, ולחרוש, ולזרוע, צריך לעבוד! זאת אמרו ועשו בין בזים ושונאים הם עמלו עד בלי כח בשדות כבשונים, וכל רואיהם אמרו עליהם- איזה מן בני אדם משונים... אומרים, ועושים, ויוצאים לעבוד באמת בני אדם משונים מאוד! הם אמרו - נייסד קבוצה ונהיה אנשים אחים, ובכל, משרוך נעל ועד חולצה, נתחלק בלבבות בלבבות שמחים. כך אמרו ונטעו אוהלים לבנים ובכנרת ודגניה החלו חונים, וכל רואיהם אמרו עליהם- איזה מן בני אדם משונים... מפליגים בדמיון וחולמים חלומות באמת בני אדם משונים מאוד!
215.  מוטי שחר  (10/09/2013)
קמץ פשוט שהגדיל לעשות. מאמר נפלא מרגש עד דמעות. כבוד לכותב.
216.  דוד בראון, חיפה  (13/09/2013)
פגשתי השבוע חבר יקר בשם אלישע צורגיל, ששירתנו יחד במילואים בצנחנים. וכיון שגם אני מורה דרך סיפר לי על העבודה שעשו יואב והוא בנושא חניון הרועה וברברה פרופר,לא יכולתי לדמיין מה צפוי לי-מה היקף העבודה ובעיקר כמות התגובות (חלקן של מורים שלנו מבית ספר לתיירות ) אכן דוגמא נהדרת לטיפול בסיפור לכאורה קטן בדרך לאילת או מכתש רמון. תודה לכם יואב ואלישע.
217.  ראובן פניכל  (14/09/2013)
מרגש ונפלא אהבת הארץ וכבוד לסוללי הדרך. אתם ארץ ישראל היפה ! תודה יואב ואלישע ששיתפתם אותנו !
218.  אתי רגב  (14/09/2013)
כתבה מרגשת ומרתקת הסיפור נוגע ללב
219.  דורון קדמיאל  (14/09/2013)
סיפור נפלא, יואב שנה טובה וגמר חתימה טובה
220.  דני מוסקוביץ  (15/09/2013)
כתבה נהדרת אני עובר במקום פעמים רבות כנתיב של דרך הבשמים ורק ידעתי שמדובר ברועה משדה בוקר, בביקור הבא במקום יסופר הסיפור במלואו
221.  אליעזר כהן  (15/09/2013)
נדמה לי שאת תמציתו של הסיפור רבים מכירים אולם כתבת תחקיר מצויינת זו עושה צדק ומעלה על נס את פועלה של חבורת החולמים בכלל ואת סיפורה המופלא של ברבה בפרט.יהי זיכרה ברוך.
222.  רותי שני  (19/09/2013)
תודה ליואב ולאלישע ולכל העוסקים במלאכת הקודש היקרה הזאת. כשהגיעה ביתנו מיכל למצוות בחרנו לערוך את המסיבה בחניון הרועה, התמקדנו בתולדות חייו של דוד בן גוריון ז"ל לא העלינו בדעתנו שהחניון נועד להנציח את זיכרה היקר של אחת .מגיבורות הארץ שלנו כשימלאו לבנה 13 שנים נעשה תיקון ונחגוג בחניון הרועָה. תודה מקרב לב.
223.  גאולה  (19/09/2013)
מרגש ומרתק. תודה על המידע ועל הסיפור האנושי המסתתר מאחורי לוח האבן. כה לחי לעם שיש לו בנים/בנות כאלה!
224.  מלי מאסס  (07/10/2013)
כמי ששירתה בשדה בוקר במסגרת הנח"ל (בשנות החמישים) ידעתי על הירצחה של ברברה. תודה שהחית את דמותה.
225.  ד"ר שמעון יפה-נוף  (07/10/2013)
התאור: "הבדואים בנגב ידעו תהפוכות פוליטיות לאורך הדורות אך ראו את המדבר כנחלתם. הבדואים שראו 400 שנות שלטון עות`מני, 31 שנות שלטון בריטי במהלכן צצו בנגב נקודות יהודיות מבודדות, רואים לפתע כוח חדש המשדר סמכות ועוצמה." אינו נכון עובדתית. לא היו בדואים צמודי-נגב , הם נדדו גם בארץ ישראל המזרחית וגם בסיני. הם לא ראו את המדבר כנחלתם. כי לא הכירו כלל במושג "נחלה " גם רכוש של מישהו אחר לא נחשב בעיניהם. הם היו במדבר וממילא לא נשלטו על ידי אף אחד. העותמנים התיחסו לקיומם רק סמוך להגעת הבריטים. הכל נכתב כדי ליצור אהדה והבנה לבדואי הרוצח ולממשיכי דרכו כיום .
226.  גבי פארן  (10/10/2013)
כל הכבוד ויישר כח על הידע,ההגשה ובעיקר הגישה הציבורית שבאה לביטוי בפרסום לכלל.
227.   אמנון זו-ארץ  (18/10/2013)
יואב שלום. ושוב הפתעת אותי בתחקירך המרתק. בפעם הראשונה היה זה בתחקיר על כתובות בעברית בקיר שנמצאו במערה באיטליה , בשלהי מלחמת העולם השנייה שאם זכור לך השתתפתי כבקשתך בחיפוש כותבי הכתובות והיום בקראי את הסיפור ריתקת אותי שוב. בחודש הבא אני יוצא לטיול לשדה בוקר ( בפעם המי יודע כמה) במסגרת מתנדבי ראשון-לציון ואבקש בהזדמנות זו לסייר בחניון הרועה (בקמץ) מנקודת מבט מעמיקה יותר מאשר בעבר. תודה על סיפורך.. אמנון זו-ארץ.
228.  רמי נגיד  (28/10/2013)
סיפור נפלא ומרגש.שילמדו כל אלו שהיגיעו מאוחר יותר והיום מתלוננים על קיפוח ולא יודעים כלום על תפקידם של הקיבוצים בהקמת המדינה והפרחת השממה.
229.  נחום גרובר  (09/11/2013)
כתבה מרתקת במיוחד כירושלמי דור שביעי זכורים לי מספר אירועים. יחד עם זאתיש לי תמונה של פרופסור פרופר כאורח בחתונת הורי בשנת 1939.
230.  Amira Barzilal  (06/12/2013)
חיינו כנראה מובלים ביד הגורל הצופן סודות המתגלים במפתיע והופכים ברבות הימים לקטע של היסטוריה המעצב את תולדות העם, מאלף ומעניין עד אין קץ אמירה
231.  אתי מראלי בן אליעזר  (08/12/2013)
כתבה מרתקת. גם מהתגובות הרבות... מאד ניתן ללמוד המון.
232.  פוזנר אלי ראשון לציון  (11/01/2014)
לפני כחודש ביקרנו בשדה בוקר בדרכנו למצפה רמון. ביקרנו בצריפו של מיסד במדינה דוד בן גוריון. ואני מודה שלו ידעתי את סיפור חניון הרועה וסיקרבה אותי הפסקה קמץ בחניו הרועה? ולאחר שקראתי ותוך כדי קריאה מפעם לפעם ירדו דמעות מעיני.ואני אומר לעצמי ?איפו הם האנשים ההם
233.  רחל דהאן  (25/02/2014)
אני מעידה על עצמי כאוהבת נוסטלגיה מושבעת, הדוברת של עמותת "טעם של פעם" נוסטלגיה ישראלית (קבוצה בפייסבוק - https://www.facebook.com/groups/1407538396169981/ חייבת לציין שכל כך התרגשתי וכאבתי את סיפורה של ברברה.... כאילו הייתה גרעין טועה פורח באוויר מחפש מקום להקות שורשים ולא מצליח למצוא כאילו הגיע לכאן בטעות עם הרוח הנושבת ומראש ידע הגורל כי לא יוכל למצוא אדמה פורייה להכות בה שורשים.... כאב לי מאוד סיפורה האישי. למרות שנולדתי כמה שנים לאחר מותה, אני מרגישה כאילו הייתה ביתי, היא תישאר לנצח צעירה ורוצה הייתי לחבק אותה.... הסיפור מדהים ומרגש ואני אפרסם אותו בדף הפייסבוק של הקבוצה. כל הקוראים מוזמנים להצטרף לקבוצה ולהוסיף תגובה. יהי זכרה ברוך לעד !!! :)
234.  גבי אלעד אדליסט  (10/05/2014)
התרגשתי מאד למקרא הסיפור שהינו מרתק וכתוב ברוב טעם וענין. חייבים להעביר לדורות הבאים את האירוע המסופר ולציינו כאתר מורשת.אין לי ספק ,כי בביקורי הקרוב בשדה בוקר אפקוד את האתר.
235.  סנונית יודקה קיבוץ עין-החורש 38980  (07/09/2014)
מרגש מאד
236.  שלמה רשתי, ראשל"צ  (09/10/2014)
סיפור מרתק ! חשוב מאוד לזכור - ולהוסיפו בהדרכת מטיילים בקיבוץ שדה-בוקר, בירושלים ובכל מקום מתאים אחר !
237.  אסתר ישראלי  (09/12/2014)
הלילה חזרתי מטיול לילי ,בנחל חוורים.לפני שירדנו לנחל ,המדריכה שלנו המהממת ,ספרה את ספור הרועה -בקמץ. ספור ,לא מוכר ....אך מסעיר לבבות ומרגש מאד . ראוי לפרסם וליידע את ספורה המופלא
238.  יצחק גולן  (09/01/2015)
הייתי חייל בגדוד 79....יצאנו לביר חפיר שם היו הבדויים עם העדר שלקחו מברברה לאחר שרצחו אותה
239.  מירי  (17/03/2015)
רק לחשוב כמה אנשים במדינה שלנו שלמו בחייהם בגלל נבזויות של אחרים.
240.  אברהם ישראלי  (29/03/2015)
אתמול, שבת 28 למרץ 2015, טיילנו עם חוג המטיילים הירושלמי בעקבות סיור ה 14 ושני סיורי הסטודנטים לנגב שנערכו ב 1945 ו 1946. במהלך הטיול הגענו גם לחניון הרועה (בקמץ), ושם, על יד לוח האבן שליד מטע הפיסטוק הנטוש, שמענו את הסיפור המופלא והמדריך- נדב ממצפה רמון, קרא את שירו של אלטרמן. התרגשנו. הסיפור של ברברה, השתלב בסיפור ה 14 (עם שמעון פרס בראשם) שצעדו וסיירו בנגב- מרביבים ועד אילת, סיורים שחזרו על ידי קבוצות הסטודנטים לאחר מכן. הנגב מלא בסיפורים ונופים.
241.  yoavyair@walla/com  (08/05/2015)
ספור מרגש מאוד ומרטיט את הלב ברברה פרופר בעיני היא דמות מיוחדת שניתן לחנך על ברכיה את הנוער שלנו יהי זכרה ברוך.
242.  גיורא מ.  (27/06/2015)
!מעניין, כמו תמיד תודה
243.  שרית  (25/11/2015)
ב- 24.11.2015, טיילנו בחניון הרועה על שמה של ברברה, בדרך לחניון עברנו בעיר האבודה, מקום חבוי בין הגבעות, סיפור חייה של ברברה השאיר בנו רושם עמוק על פועלה וחייה הקצרים במקום, על אומץ ליבה הענק, סיפור שלא ידעתי עד שהגעתי עם קבוצה מטיילת בהנחייתה של ורד המדהימה שחשפה בפנינו את סיפורו של המקום ועל ברברה האמיצה.
244.  סקלי דורית  (15/04/2016)
הספור מאוד מענן הוא מרגש
245.   נילי דבש מנהלת גן לאומי עבדת  (27/08/2016)
גם אני אהבתי לקרוא על הרקע לסיפור חיה המופלא של ברברה, שפרשת בפני כולל התמונות. את מקור השם ידעתי ואני מרבה לתקן מטיילים הטועים בשם שמחתי לקרוא את "כל" הסיפור.
246.  מדמוני אסף  (06/01/2017)
ידידי ורעי יואב שבת שלום. כמו תמיד אתה עושה הכל ביסודיות ומתוך אהבה ענקית למקצוע. מברך אותך עם הערכה רבה. תודה בעבור חומר מעניין. אסף
247.  אבי בן גיאת  (12/05/2018)
יואב קראתי את התחקיר שעשית . ומגיע על זה שאפו ענק . בתקופה העות'מאני היו אומרים : מן חפה ליפה = מחיפה ליפו , פי אללה ופי חכומה = יש אלוהים ויש ממשלה . מן יפה לסבע פי חכומה מה פי אללה = מיפו לבאר שבע יש ממשלה ואין אלוהים . מן אל סבע לתאחת = מבאר שבע ולמטה מה פי אללה ומה פי חכומה = אין אלוהים ואין ממשלה . והדבר נמשך עד ימנו אלה .
248.  שם אנונימי  (25/03/2019)
מטעם בית הספר שלנו, צין. היינו צריכים לחקור על ברברה , הכתבה עזרה לנו מאוד. תודה רבה על התחקיר
249.  דפנה גולדמן  (12/04/2020)
אני הבת של פירחיה גרוסמן בת כתתה של ברברה זל. אימי בחיים וצלולה לחלוטין ויכולה לתרגם לאנגלית מכתבים.
250.  יואב אבניאון  (01/05/2020)
לתגובה 249 - תודה דפנה יקרה! בנתיים המכתבים כבר תורגמו. אשמח לשוחח עם אימך על בת כיתתה ברברה! בברכה יואב אבניאון
251.  משה בן יפת  (19/08/2020)
.טיילתי פעמים רבות בנגב ובקרתי גם בשדה בוקר ורק הערב נחשפתי לאירוע על הרועה ברברה ז"ל. מרגש מאד, אני זוכר עדיין את האירועים של אותם הימים.
252.  אפרת אסף  (10/03/2021)
קראתי שוב עכשיו כולל כל התגובות. מרתק. תודה. אוסיף את סיפורה לסיור על הנשים ברחוב הנביאים. תודה גם לכל המגיבים.
253.  יעקב לוינבוים  (23/10/2021)
תודות לכל מי שטרח והשקיע רבות בהעלאת הסיפור העצוב. תודות למגיבים שהביעו במילים תחושות של רבים
254.  משה חסון  (22/09/2022)
שבעים שנה אחרי - סיפור מטלטל ומעורר מחשבה
255.  ליאור אנמר  (27/11/2022)
תודה רבה לך יואב (אם כי באיחור רב). מספר פעמים סיפרתי את סיפורה של "הרועה מן הגיא" וכ"כ שמחתי פתאום לגלות את מחקרך המעניין שהעלה כל כך הרבה תגובות ופרטים נסתרים ומרתקים. אני מוסיף את בית המשפחה ואת מקום קבורתה לאתר עמוד ענן
256.  מרחביה  (20/07/2023)
תחקיר עומק מרגש. נגיע לפקוד את המצבה בואדי בקרוב
257.  אסתר  (03/09/2023)
סיפור חייה של ברברה מרגש ומעורר מחשבה. תודה שהבאת לנו מבט עמוק ואישי על חייה ועל התקופה עם תובנות המהדהדות עד היום
258.  זיו דבש  (05/09/2023)
הרצאתך אמש על ברברה - אחת ההרצאות המעניינות ( והחשובות) שהיו
259.  טל  (05/09/2023)
יואו, כל הכבוד לך! אתה כזה רב פעלים , היה מרגש
260.  רועי  (05/09/2023)
היה מרתק - אתה אלוף יישר כח
261.  ברכה  (06/09/2023)
שלום יואב,הערב ראיתי את ההרצאה על ברברה פרופר.מודה לך ,היה מרתק ומרגש.תבורך תמיד.ברכה
 


© 2021 Yoav Avneyon. All rights reserved.