הכתבה נמצאת בהרחבה ועריכה ותושלם עד אמצע אוקטובר 2018

טרם החלטתי מי מהן מרגשת יותר. אולי במידה שווה. סוביטה ובֵּתוֹמוֹלָכוֹן. רחוקות מכל יישוב ומנותקות מהמולת היום-יום שוכנות שתי ערים עתיקות הידועות בשמם העברי החדש שבטה ורחובות בנגב. לבֵּתוֹמוֹלָכוֹן הגעתי לראשונה עם נגמ"ש צבאי באימונים בצאלים אך ברגע שיכלתי הבאתי לשם את משפחתי.

היום נספר על בֵּתוֹמוֹלָכוֹן היא רחובות בנגב. בחרתי להשתמש בפוסט זה בשם העתיק של האתר ועל מקור השם נספר בהמשך.

שיר אבניאון בכנסייה המרכזית , ינואר 2005

שלושה גיבורים יש בסיפורנו.
נכיר אותם:

וותיקי גדוד 451
היינו בני 22 כשנפגשנו לראשונה. שרות מילואים ראשון, שיער ארוך, אימון הקמה של גדוד תותחנים בשבטה, עשרות תעסוקות מבצעיות ואימונים. מאז ובמשך שנות דור נישאנו, גידלנו ילדים, התברגנו, השתחררנו משרות מילואים והמשכנו לשמור על קשר הדוק. מידי שנה, ממש כמו שעון שוויצרי, אנו יוצאים לטיול של יומיים לאזור אחר בארץ. בכל פעם דומה שרק אמש נפגשנו לראשונה ובכל זאת עברו כבר מעל ארבעים שנה. באופן לא מפתיע, אני הוא זה שמוביל את הטיול הן בשל מקצועי כמורה דרך והן בשל עברי כמפקד הגדוד. הגיוני לא?
בטיול האחרון הדרמנו ויצאנו בעקבות דן גזית לבֵּתוֹמוֹלָכוֹן.

עומדים מימין לשמאל: דן גזית (מדריך אורח), ארן רונן, אבי דרוויש, גדעון חיים, יוני שיינין, יהודה סנצקי, צביקה דוייטש, איציק גולדברג, מיכאל מרתון, יוסי אילת, אלי מזרחי, יצחק אבשלומוב, מיכאל בן נון, גדי כהן, צביקה ברגר , יעקב ברימברג. כורעים: יואב אבניאון, טל ברנע, יהודה עפרי, מרדכי ברסטל, מייקל המלשטיין, עמיחי מירון וצביקה מילמן.

יורם צפריר ז"ל
היה פרופסור במכון לארכאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים וחבר במוסדות מחקר אחרים. התמחה בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית וחפר באתרים רבים בארץ. במשך חמש עונות חפירה, החל משנת 1975, חשף יורם מתחמים בבתומולכון ויצר בסיס תאורטי ומעשי למחקרים עתידיים במקום.

יורם צפריר בבית שאן

בֵּתוֹמוֹלָכוֹן
הישוב הקדום המרתק ורווי מסתורין הוא הגיבור האמיתי של כתבה זו. אתר מבודד בלב חולות חלוצה שרובם משמשים שטחי אש של צה"ל. עיר נבטית/ביזנטית גדולה שרק חלק קטנטן ממנה נחפר המעלה שאלות רבות ומרתקות על תושביה הקדומים, מקורות פרנסתם ונסיבות העלמותם.

אז מוכנים להמריא?
יוצאים לדרך!

דן חי ופועל בקיבוץ גבולות כבר כשישים שנה. ארכיאולוג במקצועו ומומחה בהיסטוריה של חבל הבשור. בעל תואר שני בארכיאולוגיה ובפרה-היסטוריה ולאחרונה מתרכז בשלהי התקופה העות`מאנית ובמלחמה העולמית הראשונה. את דן הכרתי מפרסומיו הרבים ברשת ולפני כשנתיים אף כתב פוסט באתרי. למרות היכרות שלי עם השטח ועם הנושא, חשבתי כי במסגרת טיול ותיקי הגדוד יהיה זה נפלא לבקש את דן להוביל אותנו במסע ג`יפים לחולות חלוצה לבתומולכון – שם ביזנטי קדום שהוצע למקום על ידי פרופסור יורם צפריר

העם הנבטי חי במדבריות ערב, עבר הירדן ובנגב במשך יותר מאלף שנים. לראשונה אנו שומעים אודותיו מפי היסטוריונים יווניים במאה הרביעית לפני הספירה. תהפוכות תרבותיות ופוליטיות היו מנת חלקו. מעם עובד אלילים עם ממלכה עצמאית סופח לאמפריה הרומית במאה השנייה לספירה, התנצר בתקופה הביזנטית (מאות רביעית עד שביעית לספירה) ונמוג במאה השמינית לספירה לאחר כיבושי האסלאם. לא נרחיב כאן על קורותיו אך נספר כי בתחילת דרכם התמחו הנבטים בסחר בינלאומי בבשמים ובתבלינים שנרכשו בדרום חצי האי ערב ובקרן אפריקה. מאזור זה יצאו שיירות גמלים עמוסי סחורות שנעו במדבר עד נמל עזה ממנו יוצאו בים בעיקר לעולם הרומי.

התחנות לאורך דרך הבשמים הפכו עם השנים לערים. מפורסמות הן שש הערים בנגב שהתפתחו בהמשך דרכן לערים בעלות אופי חקלאי. הנה מפת היישובים. לכל עיר ציינו שלושה שמות: המקורי (ככל הידוע), השם הערבי בפי הבדואים תושבי הנגב במאות השנים האחרונות והשם העברי הנוכחי. המספרים מייצגים את סדר הערים לפי גודל השטח הבנוי.

בתחילה כאמור לא נבנו ערים אלא תחנות מנוחה והצטיידות לאורך הדרכים. יתר על כך - כלל נבטי היה לא להיקשר לקרקע ולהימנע מבניה ומנטיעה. עלייה ברמת חיים ברומא החל מימי אוגוסטוס הגבירה את הסחר ואת עושרו של העם הנבטי. בדרכי הנגב שונעו מור, לבונה, קינמון, ציפורן, זנגוויל, אבנים יקרות ואריגים אקזוטיים. בשנת 106 לספירה עם מות רבאל השני, המלך הנבטי האחרון הפכה ממלכתם לפרובינקיה באימפריה הרומית (פרובינקיה ערביה) ועם התנצרות הרומאית התנצרו בהדרגה גם הנבטים. ערי הנגב פרחו כתוצאה מייצוב גבולות האמפריה בימי דיוקלטיאנוס, העברת לגיון לאילת ופיתוח באר שבע, גידול דרמטי בתופעת הצליינות כולל להר סיני וכמובן כשרונם יוצא הדופן של תושבי הנגב לשרוד במדבר ולהפכו לגן פורח. רוב הנראה לעין בערי הנגב היום אינו מהתקופה בה היה עם נבטי גאה ועצמאי אלא מהתקופה הביזנטית (מאות 4-7 לספירה).

תולדות המחקר

ערי הנבטים בנגב היו נטושות מעל אלף שנים. על הסיבה לנטישה נספר בהמשך.

החוקר הראשון בעת החדשה המזכיר האתר הוא אולריך זטצן הגרמני שביקר במקום בשנת 1807. אדוארד רובינסון האמריקאי (המוכר לנו מ"קשת רובינסון") ביקר במקום בשנת 1838. שמו הערבי של המקום, רוחייבה, גרמו לו לתהות האם כאן הבאר שכרה יצחק אבינו כפי שמופיע בספר בראשית פרק כ"ו פסוקים כ"א-כ"ב:  וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, שִׂטְנָה.  וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת, וְלֹא רָבוּ, עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ, רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. פסוק זה היווה בשנת 1890 השראה למייסדי רחובות שבמישור חוף יהודה אולם המרחב המתואר בספר בראשית איננו בשני האתרים הללו אלא באזור נחל גרר. כמו כן אין לנו כל מקורות היסטוריים לעיר נבטית בשם זה. רובינזון עצמו פסל את האפשרות שזו רחובות המקראית אבל ועדת השמות הממשלתית בכל זאת קבעה למקום את השם רחובות והוסיפה המילה בנגב על מנת להבדיל בין אתר זה לבין העיר רחובות במישור החוף.

במקום ביקר פאלמר הבריטי ואחרים אך החוקר הראשון בעת החדשה שתעד את בֵּתוֹמוֹלָכוֹן באופן מפורט היה אלואיס מוּסִיל - מזרחן צ`כי שסקר גם ערים אחרות בנגב בשנת 1902. תודות למוסיל נשמר תיעוד של בית המרחץ הקדום כמופיע בצילום מטה. מבנה זה נהרס כעשור אחרי ביקורו על ידי העות`מנים.

 בית המרחץ הביזנטי בשנת 1902 בצילום של מוסיל. באדיבות עוזי דהרי ועפר שיאון, רשות העתיקות

אחרי מוסיל הגיעו למקום וואלי ולורנס ובהמשך נלסון גליק ואחרים.

יורם צפריר חפר החל משנת 1975 במשך חמש עונות חפירה בעזרת צוות גדול שבתקופות שונות כלל גם את דן גזית ואת עוזי דהרי. העובדה כי האתר נגיש רק לרכבי רב מינוע ובלב שטחי אש של צה"ל הפכה את המשימה לאתגר לא פשוט.  צפריר גילה חרסים נבטים, כתובת נבטית קצרה ופסלון ברונזה אופייני לנבטים הנהוג בפולחן לאל דושרא. 44 כתובות ביוונית התגלו באתר. על פי הממצאים בבית הקברות של היישוב השתכנע צפריר שתושביו היו ממוצא נבטי-ערבי. פרסומיו של צפריר בנושא ילוו כל חוקר ומתעניין באתר.

מחקר משלים התבצע בשנת 2016 על ידי עוזי דהרי ועפר שיאון מטעם רשות העתיקות. לא מדובר בחפירה אלא בסקר יסודי, מיפוי וניתוח בעל אופי כלכלי של האתר.

מהו אם כך שמו הקדום של האתר?   יורם צפריר ניתח את שמות הישובים כפי שמופיעים בפפירוסים שהתגלו בניצנה בשנת 1935. ממצא זה הוא ארכיון רב ערך המאפשר הצצה נדירה לחיי היום יום של סוף התקופה הביזנטית ותחילת התקופה הערבית הקדומה. חלק מהישובים המופיעים בפפירוסים וחלקם לא מזוהים. בפפירוס 79 לדוגמה רשימה של מביאי מנחות ממקומות שונים למנזר בניצנה. צפריר הציע שתי הצעות לשם הקדום: "בירטייבה"  שמשמעותה - באר טוב. האפשרות שנייה נראתה לצפריר סבירה יותר  - בֵּתוֹמוֹלָכוֹן  בית מולכו אולי על שמו של המלך הנבטי מולכו כפי שעבדת נקראה על שמו של המלך עבדת.

האתר

בֵּתוֹמוֹלָכוֹן נמצאת כ- 12 ק"מ מדרום מערב לכביש צאלים - רביבים (222) בלב שטחי אש. גובהה כ- 275 מטר מעל פני הים בין נחלי אכזב מרשימים. שטח העיר 109 דונם ללא שתי כנסיות שמחוץ לעיר. על פי אמדן החוקרים חיו בעיר כ 4,200 איש. 284 מבנים תועדו בעיר מהם 245 למגורים. שטח מבנה ממוצע הוא 302 מ"ר מהם 194 מ"ר בנוי!  רוב המבנים בני קומה אחת. הנה מבט-על המציג את הישוב במדבר:

צילום באדיבות PW

לעיר אין מבנה רחובות מסודר והיא לא היתה מוקפת חומה. יש סברה כי הרחובות המפותלים נועדו להגן על התושבים מרוחות המדבר ומסופות חול. בולטת אחידות במבנים דבר היכול להעיד על ריבוד חברתי שטוח. כמעט לא נמצא בתים גדולים מהממוצע ומבני ציבור למעט הכנסיות. בֵּתוֹמוֹלָכוֹן לא היתה במעמד פוליס כפי שהיתה חלוצה אלא כפר גדול - השני בגודלו ביישובי הנגב באותה תקופה אחרי חלוצה.

הכנסיות

עם התנצרות האמפריה הרומית במאה הרביעית לספירה החלה התנצרות של העם הנבטי ובֵּתוֹמוֹלָכוֹן נבנו ארבע (!) כנסיות.
הכנסייה הצפונית נחפרה על ידי צפריר והיא כנסיית המנזר הגדולה בנגב.

צילום באדיבות אבי הרטמן

הכנסיה נבנתה במחצית שנייה של המאה ה-5 וחרבה במאה ה-7 לספירה לאחר כמאתיים שנות פעילות. סורג יפיפה נמצא על ידי משלחת החפירות.  

צילום ממוזיאון הכט בחיפה

הנה תרשים המציע כיצד נראתה הכנסייה ואת מיקום הסורג בחלק המזרחי המקודש יותר:

מתוך מאמרו של יורם צפריר "ארבע שנות חפירה ברחובות בנגב" (ראה מקורות בסוף הפוסט)

ממצא מיוחד במינו הן שלוש צלחות זכוכית קטנות (בקוטר 6 ס"מ) מעוטרות בדמויות קדושים. יתכן והקערית עיטרה תיבת עץ או צלב.

באדיבות עוזי דהרי ועפר שיאון, רשות העתיקות

ייחוד נוסף של הכנסייה הצפונית היא הקריפטה, קאפלה תת קרקעית, ששימשה לקבורה. קירות הקריפטה צופו בשיש אפור מיובא ואליה הובילו שני גרמי מדרגות.

שני גרמי המדרגות אפשרו תנועה נוחה של צליינים שירדו ככל הידוע להתייחד עם שריד מקודש (רליקטים, בדרך כלל שרידי עצמות של אדם שהתקדש אחרי מותו). משלחת החפירות שחזרה את הקריפטה ואת המדרגות אך למרבה הצער הרס ועזובה הם מנת חלקו של האתר היום. גרם מדרגות אחד נסתם לגמרי במפולת וגרם שני פגוע ביותר.

מיקום הכנסיה מחוץ לעיר מלמד כי עיקר המבקרים בה היו צליינים שנעו על דרך שהובילה להר סיני.

"היסטוריה, ארכיאולוגיה, כנסייה קדומה - זה נחמד אבל לא הגיע זמן לקפה?" שאל איציק וזכה מיד באהדה גורפת ובסיוע של ניסים בהכנות

מסתבר כי היום יום הולדתו של קובי ועוגת שוקולד נשלפה מייד

סרטון וידאו

נפרד מהכנסייה הצפונית בתצלום אויר נוסף באדיבותו של PW הממחיש את האטריום הענק (מבואה לכנסייה) בחלק השמאלי של הצילום:

צילום אויר באדיבות PW

הכנסייה המרכזית

הכנסייה המרכזית נמצאת במרכז האתר והיא קטנה יחסית לכנסיה הצפונית. זוהי ככל הנראה הכנסייה הראשונה שנבנתה במקום והדגם שלה הוא של אפסיס אחד המאפיין כנסיות קדומות. באזור האפסיס אפשר לראות שרידי שיש ששימש כסורג.

הכנסייה הדרומית ליד הבאר והכנסייה המזרחית לא נחפרו.

מבנה הציבור

במרכז האתר נמצא מבנה שבמקורו היה בן שלוש קומות ושטחו 4700 מ"ר ! מיקומו הוא בנקודה הגבוהה ביישוב. הערכת החופרים כי מדובר בחאן ששימש את הצליינים שעברו בדרך אם כי מיקומו בתוך העיר מעורר שאלות.

בסמוך לכנסייה הדרומית מבנה שכונה בידי צפריר הח`אן. מדובר במבנה ריבועי שאורך צלעותיו 30 מטר הכולל חדרים בצידי חצר מרכזית גדולה ובה בור מים. יתכן והשימוש במבנה היה אחר: קסרקטין צבאי או בית אמידים.

 צילום אויר של הכנסייה המרכזית (מימין) והח`אן (משמאל) באדיבות PW

בחלק מהחדרים נתגלו שרידי אורוות סוסים (כפי שנמצאו כמעט בכל ערי הנגב הקדומות). 

מים

כמות המשקעים באזור כיום היא כ- 100 מ"מ גשם בשנה. ההערכה המקובלת היא כי תנאי האקלים בתקופה הקדומה הנדונה היו דומים. כיצד איפה התמודדו הקדמונים עם מצוקת המים? התשובה היא ניתוב מי הגשמים בעונת החורף למאגרים פתוחים, בורות מים וחפירת באר מהעמוקות בנגב.

מאגרים פתוחים. נמצאו בעיר וסביבתה כמה מאגרים פתוחים. הדרומי בגודל 18 על 24 מטרים בעומק 4.5 מטר. 15 נדבכים מטויחים נראים בשטח. מי המאגר כנראה לא שימשו לשתייה אלא להשקיית בהמות לרחצה ולכביסה.

הנה צילום אויר של המאגר הפתוח. בסמוך לו זיהה הארכאולוג עפר שיאון מאגר דומה שטרם נחפר.

מאגר מים - תצלום אויר באדיבות PW

בורות מים. בעיר עצמה נסקרו  כ- 240 בורות מטויחים בעומק אופייני של 4 מטר.

 

באדיבות עוזי דהרי ועפר שיאון, רשות העתיקות

32 בורות נמצאו מחוץ לעיר. דן גזית הוביל אותנו לאחד מהם.

לבורות כולם חתך ריבועי ובקרקעיתם ישנו מאגר מטויח. באחד מהם, גדול מהממוצע, עמוד תמך.

הנה מבט נדיר מפנים אחד הבורות החוצה

באדיבות עוזי דהרי ועפר שיאון, רשות העתיקות

הבאר גולת הכותרת של בֵּתוֹמוֹלָכוֹן היא הבאר. מדידות קבעו כי עומקה מגיע ל - 63 מטר! הארכיאולוג עוזי דהרי צלל לתחתית הבאר ובשנת 2005 נמדדה עמודת מים של 17 מטר. בעבר נמדדה עמודת מים של 37 מטר.
הבאר יורדת אל תוך אקוויפר יציב וסיפקה השלמת מים לכמות שהתקבלה מהבורות וגם לשימוש בית המרחץ שנבנה בסמוך.

לעיתים מצאתי את הבאר מכוסה בתיל תלתלי ולעיתים ללא כל הגנה. שימו לב ! סכנת נפילה!

סימני החירוץ בפי הבאר מרמזים על מאות שנות שחיקת חבלים בעת שאיבת המים.

בית המרחץ שתועד על יד מוסיל כבר אינו קיים והבאר הנוספת נסתמה.

כלכלת העיר

השרידים בשטח מלמדים על עיר מבוססת ועל עושר יחסי. מה היה הבסיס הכלכלי של בֵּתוֹמוֹלָכוֹן ?

כותרת מהכנסייה הצפונית - מוזיאון הכט חיפה

גם היום כל המביט מגבעת העיר סביב סביב יכול לצפות בעורף החקלאי המרשים הפרוס לפנינו בנחלים שונרה ורוחייבה. עם מעט דמיון נראה גן פורח. דהרי ושיאון חישבו ומצאו 2477 דונם שטח חקלאי מפולס ומטורס עם תעלות הטייה למי גשמים.
נפח האבן לבניית המערך החקלאי הוא פי 2 מהנפח ששימש לבניית העיר כולה! הטירוס והפילוס גרמו להרטבת הקרקע לעומק ולא הרטבה שטחית כפי התנאים הטבעיים.

חקלאי הישוב גידלו דגנים, קטניות וירקות אך בעיקר עצי פרי!
הדגנים גודלו בעיקר בבקעת באר שבע ונמכרו בנגב. גם ענף בעלי חיים היה במקום ומכלאות התגלו מצפון לעיר.

ארבע גתות יין קטנות זוהו אך ככל הנראה לא היה ענף זה מפותח כאן כפי שהיה בשבטה ובעבדת. כמו כן לא התגלו כאן תלוליות הענבים המאפיינות את שתי הערים שהוזכרו.

מיקומה של העיר על נתיב צליינות לכיוון ניצנה ומשם להר סיני מלמד שגם ענף זה היה ממרכיבי כלכלת היישוב.

 

מדוע ניטשה העיר? לאן נעלמו תושביה?

בֵּתוֹמוֹלָכוֹן הוקמה ככל הנראה במאה הראשונה לספירה. החל מהמאה הרביעית לספירה ובמשך כ- 300 שנה הגיעה לשיא פריחתה כישוב חקלאי משגשג. בסוף המאה השביעית לספירה (סביב שנת 700) שניים שלושה דורות אחרי אחרי הכיבוש המוסלמי ניטשה העיר. כמו ברוב ערי הנגב לא נמצאו סימני חורבן אלא עדויות לאטימת בתים ונטישה. בשבטה נבנה אפילו מסגד אך הנוכחות שם גם היא לא האריכה ימים. ניצנה (העילית) הייתה היחידה שהמשיכה להתקיים בתקופה הערבית.

מסתורין ושאלות פתוחות עדיין אופפים את הנושא. רוב החוקרים סבורים כי ניתוק הקשר למרכז האמפריה הביזנטית, מיסוי כבד ודעיכת הצליינות גרמו לעזיבה. יתכן שהאוכלוסייה התאסלמה ונדדה לשטחים בצפון.

סיימנו את סיורנו בבֵּתוֹמוֹלָכוֹן והמשכנו לחורבת סעדון הנמצאת כ- 4 קילומטר מזרחה 

לא נרחיב כאן על סעדון רק נאמר שיש המחשיבים האתר כעיר הנבטית-ביזנטית השביעית בנגב. היישוב ששטחו כ-40 דונם התפרנס מחקלאות וחקר אותו פרופסור ריכב (בוני) רובין מהאוניברסיטה העברית.

סלעי הגיר החדים בסעדון פינצ`רו את הג`יפ של קובי. הואיל ולא מדובר בתרגיל משימתי לסוללה - לא היה לחץ כבד מידי על זמן ההחלפה

כפי שניתן לראות

תם המסע לבֵּתוֹמוֹלָכוֹן בנגב .               

מקורות :

אברהם נגב, ערי הנבטים בנגב, אריאל 62-63 הוצאת אריאל 1988
עוזי דהרי ועפר שיאון "רוחייבה-רחובות בנגב כמודל לעיר במדבר",  קדמוניות. החברה לחקירות ארץ ישראל ועתיקותיה ורשות העתיקות חוברת 154, 2017
יורם צפריר, "רחובות בנגב - ארבע עונות חפירה" קדמוניות י"ב 4 1980

בטיחות: האתר נמצא בשטח אש. יש לנהוג לפי ההוראות המחייבות ותאם עם צה"ל כניסה. בדרך כלל אין כל בעיה להגיע למקום בשבתות וחגים.

הערות: בשל המקום המבודד עדיף לנוע כאן בשני כלי רכב לפחות.

ראו סיפור אישי שלי במדור "ועוד":  יבורך האל שנתן לנו  את הבאר הזו

חזרה לאתרים דרום     חזרה לתפריט ראשי