YoaView
[English] צור קשר קישורים גלריה המלצות אודות אתרים ועוד הרצאות מרתקות טיולי איכות גיבושטח אורחים מחו"ל

פסח בבֵית אמא ...וגם אבא                                                  חזרה ל"ועוד"   

רחל ישראל שיריזלי לבית רטן. 1908-2005. סבתא ירושלמית גזעית שאת ריחות תבשיליה ואמרות הכנף שלה אנו זוכרים באהבה. במיוחד בחגים

  

 

בפסח היתה מגיעה כל המשפחה לליל הסדר: חיה וחיים מצד אחד, אורה ואמנון, רפי וכרמלה מהצד השני... אבא ואמא בראש השולחן...

האשכנזים נגד הספרדיה – סבתא.
סמוך לחג, היו מתלהטות הרוחות... סבתא ואמא, סיפורי הפסיקים הידועים...
אמא שואלת את סבתא – "מה עושים השנה?" – שאלה שהתשובה די ידועה עליה מראש, אבל בחוקי המאפיה הספרדית זה אומר – "מה את רוצה שאקנה לך לחג לבשל?" סבתא מחזירה תשובה, אבל לא אחת רציפה עם התחלה אמצע וסוף, אלא – כל יום עונה על מאכל אחד שהיא עושה, ולפיו פירוט המצרכים הדרושים, בדרך כלל שמותיהם נזרקים לאוויר בהבעה ספקנית ובטון חרד למדי, שנושא בחובו איוםוגם ידיעה שאין לסמוך על הקונה, (אמא), בימים כתיקונם, אבל מפאת העבודה הרבה, אין ברירה אלא להשאיר בידה הלא אמונה את המלאכה... וזה הולך ככה:
"תביאי דג!" מבט ספקני... "לא סול... קרפיון. שיהיה טרי! דליה, את שומעת? אל תקני בסופר את הקפוא... רק טרי."
ואכן זכורים לי ימים רחוקים, בהם היה שוחה לנו דג קרפיון באמבטיה! נשבעת! לימים התחלף הפכפוך הביתי בבריכה של הסופר, הייתי נעמדת על קצות האצבעות ומציצה למטה אל בריכה אפורה כסופה – דחוסה בדגים השטים הלוך וחזור, ואמא מצביעה על אחד בעוד המוכר משלשל מוט עם רשת מרובעת ענקית ומעלה אותו... כל הדרך הייתי עסוקה בפרפורים של החיה המסכנה... שהיו נגמרים בהמשך על השיש במטבח, כשסבתא משייפת מעליו את הקשקשים, חותכת ומוציאה את הקרביים... ולא רק לו ידעה להוציא את הקרביים... גם את אלה של אמא היתה מוציאה בימים שלפני החג...

 

"דליה..." מה אמא... "חרוסת, תקני תמרים, ואגוזים... תקני חסה, נעשה חרוסת... חסה יפה – לא כמו שאת קונה תמיד, זיעי אלבי..." "אמא, מה את רוצה שנעשה עם הבשר? "קואלו בשר, נעשה סופריטו... תקני תפוחי אדמה".  

"מי הזמנת? חיה תבוא?" דודה חיה היתה שם קוד לכל האשכנזים-הזרים באשר הם! מיותר לציין שחיה היתה מעין גיבורה מקבילה לסבתא בעוצמת חוסר ההנאה שלה מהחיים, אם היו מתחרות בנושא, לא ברור מי היתה לוקחת את התחרות... אבל מה כשחיה פגשה את סבתא היה כבוד! אז הרי לכם בעצם התשובה מי ידה היתה על העליונה באי שביעות רצון מהעולם... – "חיה תבוא",

"ורפי – יבוא עם הכרכומט (המקומטת) שלו?"
"יבוא, יבוא". פה סבתא היתה נאנחת אנחה עמוקה שאומרת- איך נפלו גיבורים...
 
בסדר עצמו היו אבא ורפי המלכים – להם היתה שומרת נתחים מובחרים במיוחד. ולשאר – כל השאר. מהם היתה מצפה למחמאה – "איך יצא? נוסה, הפעם לא הצליח לי", ומתחת לשפם היתה ממלמלת- אמא שלכם לא יודעת לקנות, הכל בסופר מהמקררים, מה שמוכרים לה – קונה!
לדעתי סבתא פשוט קלטה את הסופר כטרום הכנה לעידן הכפר הגלובלי... הרי לא ייתכן שבמקום אחד אפשר למצוא כל כך הרבה מוצרים, ממקורות כל כך שונים, מעונות שנה שלא מתחברות בלי עונות קישור ביניהן... משהו בזה נראה לה מסריח...מישהו מנסה למכור לך משהו... ולא שאתה בוחר בזה... ומגיע במיוחד עד לדוכן שלו במחנה יהודה... לא, זה לא בשבילה...
משפט מפתח היה תמיד - "אמא שלך, לא יודעת מאיפה יצאה, מבית של עשירים... ומאיפה הכסף? – אל הכיס אל אזנו... " (מכיסו של החמור...) היתה מפטירה ונאנחת... בעודה צופה, מרימה עיניים מעל הסריגה שסרגה בעוד הבית מחליף: וילונות, מצעים, כלים, נאנחת על מר גורלה לחזות בבזבוזים שכאלה.
 
העניינים היו הולכים ומתחממים בימים הסמוכים לסדר... זו נגעה לזו בדברים, זו קנתה בקפואים בסופר במקום בשוק... סבתא כרגיל עשתה מה שבא לה מבלי לחשוב שהיא פוגעת במישהו, או שהיא במטבח לא לה, אלא זה של הבת שלה... אמא מצידה  מרשה לעצמה להסתובב ולצאת גם ביום שלפני ערב החג... בהפגנתיות לא נסבלת עבור סבתא החורגת מכללי אשת חיל הידועים של בית פרנס...
 
הבית הולך ונמלא בחבילות שי שאבא מקבל מ"הסנה"... אני חוגגת על כל החבילות המצולפנות שאמא מרשה לי לפתוח... מלאימה מכל חבילה חפיסת שוקולד כראות עיני... אני אחראית על פתיחת הדלת לשליחים ועל הקריאה – אמא עוד חבילה הגיעה... בקבוקים, ממתקים, שוקולדים יקרים, בבונבוניירות תוצרת חוץ, משקאות חריפים... סבתא במטבח שואבת ממני דיווחים – "מה הגיע? עוד חבילה? יופי – שתתן לשרה... ככה אמא שלך, אין לה מה לעשות" – ומפטירה "בזבזנית".
 
ערב החג סוף סוף מגיע... השולחן בסלון ערוך ארוך ארוך, מהקצה בחלון בסלון ועד לכניסה ולמסדרון בצד שני... מפה יפה, נרות, הכלים ערוכים יפה יפה... אמא עושה וויש אחרון לפני האורחים (וואללה, עכשיו אני מקשרת למנהג שלי של הויש... גנטיקה, זה כבר אבוד..).
ראשונים מגיעים, שעתיים לפני כולם! מוטקה וטובה! זה עוד בתקופה שהיו באים אלינו באוטובוסים מגבעתיים הרחוקה... (אחר כך אמא עלתה על הפטנט ושלחה את אבא ואותי לאסוף אותם, ואז ההגעה שלהם היתה מסונכרנת עם כל השאר...). "שלום", היו מופיעים בפתח... אני פותחת את הדלת, אמא רצה ונעלמת לחדר להתארגן... מעלימה את הספונג`דור במרפסת... סבתא במרפסת אורבת לאורחים ומשגיחה עליהם מלמעלה ללא ידיעתם מהצד השני... אבל לא יוצאת עד שהיו מגיעים האורחים "שלה"- אורה ואמנון, ורפי כמובן... שהיו מתורגלים בלהכנס ולקרוא לה שתצא החוצה כי כולם מחכים... אז היתה יוצאת בשמלה הטובה שלה, השיער מסורק לקוקו בננה מתוח לאחור , זץ` מהאפטרשייב של אבא (היא תמיד מתה עליהם), ו... לרגליה, להשלים את התלבושת, נעלי בית משובצות שהחרימה מאמנון. הגרביים – צבאיות - מיואב... מבחינתה - גם על אלוהים אי אפשר לסמוך כשזה בעניין מזג האויר לחג...
 
מוטקה וטובה במיטב מחלצותיהם, ועם תבנית תפוחים רקובים שנקראו כך על שמי... כך נראו לי כילדה... מתיישבים בפינת הסלון שהוזזה ממקומה, מוטקה מושיט יד אל הקשיו והשקדים, וטובה מרתיעה אותו – זה אסור לסכרת שלך! כילדה נהניתי מהגובה של שניהם, ידעתי שהם מבוגרים, אבל הם היו בגובה שלי – מה שהפתיע אותי לטובה כל פעם מחדש...
לאט לאט הגיעו כולם, אני הכי חיכיתי לנירה בת דודתי, תמיד עם מתנה בשבילה לחג, את הערב יכולנו להעביר מתחת לשולחן הארוך בצחקוקים... תמיד באיזה שהוא שלב רפי או אולי בהמשך היה זה יואב שמתחפש לאליהו הנביא... עם סדין עליו... והו-הו-הו המקבילה לסנטה קלאוס המיתולוגי... בחיים, אבל בחיים לא קיבלנו מתנת אפיקומן... וזה היה בסדר, גם לא היו ציפיות...
בהמשך התחלפו הדמויות... אבא כמובן שנעדר מהשולחן... ואיתו גם המשפחה האשכנזית...  מוטקה נפטר, ובהמשך הייתי מבקרת את טובה עם אבא, מתכבדים בעוגיות לפסח שהוגשו על שעוונית ממורקת לכבוד החג בחדר הקטן שצמוד לחדר שינה ומהווה-70% מהדירונת הממוקמת מעל לגויה...
כשבגרתי הפך להיות ליל הסדר ליום עם המסיבות הכי שוות בעיר...
 
היום אני מנסה ללא הצלחה לשחזר את האוירה עם אמא – כבר לפני שבועים אני שואלת אותה – אמא, מה נעשה לחג? תפוחי אדמה בתנור? מי יבוא? ויקי – תבוא? ומגלה שכבר אין כל כך מחנות... אין את האשכנזים נגד הספרדים... כולנו אוהבים את אותו האוכל... המלחמות של סבתא קצת חסרות האמת... אין על מי לרדת על המרק המכובס... אין על מי להעוות את הפרצוף בסלידה... אין אחרי מי לעקוב בשקיקה כדי לחכות אחר כך ולרכל שבוע שלם... ובעיקר – סבתא איננה בשביל זה...
 
 
בעודי כותבת, ערן קורא לי מהמטבח – מתי קנית את המכשיר להכנת קפה החדש? – לא קניתי... – מה לא קנית? הוא בא ומראה לי... מסתבר שאמא החליטה שהמקינטה הישנה מלוכלכת לטעמה... העלימה אותה ושמה במקומה מכשיר מפח כמעט זהה, זול אבל מבריק... באותו המקום על הגז... לאן נעלמה המקינטה הישנה והטובה...? (שגם עלתה לנו פי חמש...), טוב, נו, פסח הגיע...והגיע הזמן שאתרגל שמישהי עושה פה במטבח כבשלה... לא?
 
פסח שמח,

רונית אבניאון - פישר

 

נכתב על ידי רונית אבניאון - פישר , ערב פסח תשס"ט  -  עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית.

חזרה ל"ועוד"       חזרה לתפריט ראשי 

  

שלח תגובה
שם
דואר אלקטרוני (אופציה)
תגובה