YoaView
[English] צור קשר קישורים גלריה המלצות אודות אתרים ועוד הרצאות מרתקות טיולי איכות גיבושטח אורחים מחו"ל

רצח העם הארמני                                   חזרה לדף ראשי הארמנים

בסוף המאה ה-19 חיו כ-2.5 מליון ארמנים בתחומי האמפריה העות`מנית - רובם בשטחים שהם כיום במרכז ובמזרח טורקיה. כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19 בימי שלטונות של השולטן עבד אל-חמיד השני, נטבחו מעל מאה אלף ארמנים על ידי הצבא העות`מני ועלי ידי כנופיות כורדיות. הרקע להתקפות על הארמנים היה התפוררות איטית של האמפריה העות`מנית שהואצה במחצית השנייה של המאה ה-19 עם ההתעוררות הלאומית בבלקן. בימי המלחמה הגיע הדבר לממדים של רצח עם. הפרופסור יהודה באואר מגדיר רצח עם (ג`נוסייד) ככוונה ופעולה להשמיד קבוצה אנושית כלשהי בתור שכזו, כולה או חלקה.

לא היה זה רצח העם הראשון במאה העשרים.  בין השנים 1904 ל- 1907 בצעו גרמנים בדרום-מערב אפריקה (נמיביה היום) רצח עם של שבטי ההררו והנאמה. מעל מחצית מאוכלוסית שבטים אלה נכחדו על ידי מעשי טבח, מחנות ריכוז, הריגה ברעב והרעלה של בארות מים. למרבה האירוניה אביו של הרמן גרינג שרת כרופא במערך הגרמני.

בימי מלחמת העולם הראשונה התגבר החשש של האמפריה העות`מנית להתקפה מצפון-מזרח מצד רוסיה. הארמנים הנוצרים נחשדו כגורם שיתמוך באופן גורף באויב האמפריה.  רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות תחת איום בנשק, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו באירועים אלה. קבוצות אתניות נוצריות אחרות כמו אשורים ויוונים הותקפו גם הן באותה תקופה בשטחי האימפריה העות`מאנית.

מקובל לציין את תחילת רצח העם הארמני ב-24 באפריל 1915, עת עצרה ממשלת הטורקים הצעירים כ-250 משכילים ומנהיגים ארמנים באיסטנבול. לאחר מכן עקר הצבא העות`מאני באופן שיטתי אלפי משפחות ארמניות מבתיהן וכפה עליהן לצעוד מאות קילומטרים ללא מזון ומים, לעבר מדבריות סוריה. אתר ההרג העיקרי היה דר אל-זור שבצפון מזרח סוריה. צעדות אלו היוו למעשה גזר דין מוות על מרבית הצועדים, בשל התנאים הקשים והעלמת העין ממעשי טבח, רצח, אונס והתעללות שנעשו במגורשים ובקרב הקהילה הארמנית בכלל. 

 אם ארמנית רוכנת מעל בנה המת 1916 , צילום  American Committee for Relief

עדויות  מארץ ישראל
נביא כאן שלוש עדויות של יהודים מארץ-ישראל שחוו בעצמם את המאורעות: איתן בלקינד, שרה אהרונסון וברוך קטינקא.

עדות איתן בלקינד
איתן בלקינד היה קצין בצבא הטורקי ובמסגרת שרותו הוצב בסוריה שם שימש כמתרגם וכמפקד המלחמה בארבה בעבר הירדן.

מקור התמונה: מוזיאון ראשון לציון

כך כתב איתן: "בדיר-אל-זור, שהיתה מרכז צבאי, היה גם בית-חולים צבאי, שבראשו עמדו רופא יהודי בשם בכור ורוקח יהודי בשם אדטו. שם נודע לנו שאחמד ביי הוא מפקד של גדודים צ`רקסים, אשר גוייסו להשמדת הארמנים. הרופא והרוקח, שאיכסנו אותנו בביתם המרווח, סיפרו לנו שכל הגברים הארמנים נרצחו עוד בדרכם הנה מעריהם באנטוליה, ואילו הנשים היפות והבנות היו לטרף לבדואים.
אחרי שקבלנו סוסים לרכיבה וחיילים לליווי, המשיך יעקב בכר אל מוסול שבאיזורו ואני פניתי אל איזורי, לאורך הנהר כבור. 
בלילה שלפני צאתנו לדרכנו שמענו צעקות מרות, קורעות לבבות, של נשים. מחנה הארמנים היה במרחק קילומטר מהבית שבו גרנו, והצעקות נמשכו כל הלילה. על שאלתנו מה קורה, אמרו לנו, שלוקחים את הילדים מהאמהות על מנת לשלוח אותם לפנימיות, להמשיך בלימודים. אולם בבוקר, כאשר יצאתי לדרכי וחציתי את הגשר על נהר פרת, נדהמתי לראות את מי הנהר אדומים מדם וגופות ילדים, שראשיהם ערופים, צפות על פני המים. המראה היה מחריד - ואנו חסרי אונים לעזור.
    מקור:
יאיר אורון, עמודים 176-175 (ראה פירוט במקורות )

עדות שרה אהרונסון
שרה אהרונסון, בת 25 באותה תקופה
, עשתה את דרכה מקונסטנטינופול לארץ-ישראל בדצמבר 1915 לאחר שהחליטה להפרד מבעלה היהודי טורקי עמו חיה קצרות בקונסטנינופול. בדרכה היא עברה באלפּו (Aleppo). הביוגרפית שלה כתבה: "היא ראתה עופות דורסים מתקבצים סביב גופות ילדים שנפלו מתים לצד הדרך, היא ראתה אנשים זוחלים לאיטם, מורעבים ומתחננים ללחם.  מדי פעם היא חלפה על פני חיילים תורכיים הרוכבים על סוסים ומאיצים בהם להתקדם בהצלפות שוטים ובכידוני רוביהם. משפחות שלמות, גברים נשים וילדים מתפתלים, מתחננים, נאנקים מכאב.
זה היה העם הארמני היוצא לגלות במדבר. מסע ממנו אין חזרה."  
מתוך אניטה אנגל, מרגלי ניל"י (י-ם, 1989) 62. 

בבית אהרונסון בזכרון יעקב מוקדש לוח תצוגה לנושא :

עדות ברוך קטינקא
ברוך קטינקא שרת כמהנדס
בארגון הרכבת העות`מני עד נפילת האמפריה בשנת 1918. מהנדס מוכשר בעל יכולת אלתור מופלאה. ידו בכל ויד כל בו. הוא התרוצץ לאורך ורוחב מסילות הברזל: מדמשק למדינה שבערב, מחיפה לדרעא, מיפו לירושלים ומואדי צ`ראר (שורק) ועד קסיימה שבסיני. קטינקא נחן בחושים חדים וידע לנווט בין אדוניו הטורקים והגרמנים.
בימי המנדט הבריטי עבד כמהנדס והיה מעורב בבנין מלון פלס בירושלים ועוד. בשנת 1959 בגיל 73 העלה את סיפור חיו על הכתב בספר "מאז ועד הנה". את המבוא לספרו סיים במשפט :
"אנא, ילדיי, עזבו לערב אחד את הבילוי בו אתם רגילים וטלו ספר זה וקראו בו על מעשים השייכים לדור שאף כי כמעט הלך לעולמו, הרי חלם ויצר את הבסיס לדורכם".

מקור התמונה: ויקיפדיה

בין עשרות הסיפורים המתייחסים לתקופת מלחמת העולם הראשונה ישנם בודדים בהם נשמע הד לרצח העם הארמני שהתרחש בתקופה זו ממש. הסיפורים מובאים כאן תוך קיצורם:

ברית מילה בבאר שבע
1916 . לעובדי מסילת הברזל נספחות חמש מאות ארמנים צעירים שגורשו מארצם.
לא די להם לתורכים, כותב קטינקא, בשוד וברצח: הם החליטו לאסלם את הארמנים הנותרים, למול אותם בעל כורחם ואת הנשים לחלק כשפחות ופילגשים בין שבטי הבדואים.
קטינקא קיבל פקודה בכתב ממפקד חיל הרפואה הטורקי למול בבאר-שבע את חמש מאות השבויים הארמניים. ההודעה הדהימה אותו והוא טיכס עצה כיצד לנהוג.
כצעד ראשון שלח  הודעה להנהלה הראשית של מסילת הברזל בדמשק שבראשה עמדו גרמנים-נוצרים והודיע להם על הגזרה. הוא הוסיף וביקש מייד חמש מאות פועלים חלופיים הואיל ולדברי הרופא הנימולים לא יהיו כשרים לעבודה במשך שבוע ובאין חליפים לא תתאפשר אספקת עצים ותנועת הרכבות תעצר לשבוע.
בשעות הבוקר הגיע מברק מדמשק לדחות את המילה. לקטינקא נודע כי ביתר האזורים לא ניצלו הארמנים מגזירה זו.

אשה ארמנית מדמשק
תחילת 1916 קטינקא הוצב בדמשק והופקד על סדנת הרכבת.  יחד עם שני חבריו היהודים שכרו דירה משותפת וביקשו לשכור עוזרת להנהלת הבית והמטבח.
אותה עת, מעיד קטינקא, הגיעו לדמשק גולים ארמנים רצוצים ורעבים – מרביתם היו נשים. הגברים נשלחו למחנות עבודה של הצבא ואילו הנשים הובלו לערב שם חולקו חינם כשפחות ופילגשים לשייחים ולמיוחסים.
בעת שהיה בחופשה של כמה ימים בחיפה שכר חברו של קטינקא אשה ארמנית ולה תינוקת כסוכנת בית למרות פקודתו של ג`מל פשה האוסרת זאת.
קטינקא שלא ידע על כך חזר לביתו ומצאו נעול. לאחר דפיקות וקריאות בערבית ובתורכית עלה קול אשה מהבית ששאלו לרצונו. האשה המפוחדת סרבה לפתוח את הדלת ורק לאחר שביקשה להציץ דרך חור המנעול ולהשוות מראהו לתמונה שלו ושל חבריו על הקיר - התרצתה ופתחה את הדלת.

ארבעים הימים של מוסה דאג
הרומן מאת הסופר 
היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל, המבוסס על אירועים שקרו בהר משה ("מוסה דאג"; בדרום טורקיה, מערבית לאנטקיה) בזמן רצח העם הארמני. הספר פורסם לראשונה בגרמניה בנובמבר 1933, זכה להצלחה בינלאומית, ועורר את דעת הקהל העולמית להכרה ברדיפות הארמנים. ורפל ניבא בספרו את היחס אל היהודים בגרמניה כתוצאה מהאנטישמיות והנאציזם.
בגטו ורשה הפך סיפור זה לקריאת חובה. ציטוטים מן הספר מוצגים בתרבות העברית כמקור השראה לפועלם של רבים מאנשי המוסד לעלייה ב`. ניתן לראות זאת, לדוגמה, בדמותו של יוסי הראל, מפקד ספינות המעפילים "כנסת ישראל" ו"אקסודוס", כפי שזו באה לידי ביטוי בספר "האיש והאקסודוס" של יורם קניוק. הראל, לפי קניוק, שב בכל שלב ממסעותיו וביצע השוואה בין אירועי מוסה דאג והאירועים שעליהם פיקד.

ספר חשוב נוסף המתאר את רצח העם הארמני נכתב על ידי פוליטיקאי רומני בכיר ממוצא ארמני - ורוז`אן ווסגניאן. זהו "ספר הלחישות" שיצא גם בתרגום עברי בשנת 2012 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 לקראת פלישת גרמניה לפולין נתן אדולף היטלר הנחיות ליחידותיו וביום 22.8.1939 אמר:
"נתתי הוראות ליחידות המוות שלי להשמיד ללא רחמים גברים, נשים וילדים מהגזע הפולני... אחרי הכל, מי זוכר היום את השמדת הארמנים?"

השוואות רבות נעשו בית שואת היהודים לרצח העם הארמני. הבדל מהותי נעוץ במטרת הנאצים להשמיד את היהודים בכל העולם - העות`מאנים רדפו את הארמנים בקרבת הגבול עם רוסיה ולא השמידו ארמנים ביתר שטחי האימפריה העותמאנית.

רצח העם הארמני וישראל
מרבית מדינות העולם לא הכירו ברצח העם הארמני. רק פחות משלושים מדינות כן עשו כן.

פרופסור  יהודה באאור בהופיעו בועדת הכנסת בדצמבר 2011 אמר:
".... אני הייתי מציע שוועדת החינוך תפנה למשרד החינוך ותבקש בהמלצה חמה ביותר ללמד את רצח העם הארמני בכל בתי-הספר, בכל העדות ובכל המגזרים ולהמליץ לאקדמיה לעשות את אותו הדבר. אני גם אציע שב- 24 באפריל, שזה יום הזיכרון של רצח העם הארמני, להעביר בכנסת ישראל החלטה המכירה ברצח העם הארמני. ... בשתי הודעות של משרד החוץ, הם דיברו על טבח הארמנים, כי זה המושג שמי שרוצה להכחיש את רצח העם, הוא משתמש בו. זה שקר. זה פשוט שקר. אתם מתעלמים מן העובדה שההיסטוריונים בעולם, לבד מכמה מכורים, מכירים במה שקרה בטורקיה העותומאנית במלחמת העולם הראשונה היה רצח עם, על-פי האמנה לרצח, למניעת רצח עם, שהועברה ב- 9 בדצמבר 1948, ואתם חתומים על זה, אנחנו חתומים על זה. ואני הייתי מציע, אם אתם רואים שאין לכם ברירה אחרת, פשוט לשתוק. כי מה שאתם אומרים זה פשוט בושה וחרפה.

אני הייתי אומר דבר נוסף ובזה, כי היושב ראש כבר מסתכל עלי שאני כבר אגמור, אני עובד ביד ושם, אני מלמד את ההשוואה בין רציחות עם אחרות לשואה, כי אי-אפשר להבליט ולהדגיש את חוסר התקדימיות של השואה, מבלי להשוות אותה לרציחות עם אחרות. אני גם אמליץ לכל חבריי לא להשתמש במושג שואה לציון רצח העם של העם הארמני. ישראל חתומה על הצהרת שטוקהולם משנת 2000 ובה נאמר במפורש – שואה, באנגלית Holocaust, זה רצח העם היהודי. הארמנים עצמם משתמשים במושג נכון, של Genocide, וכך אנחנו צריכים להשתמש בו. הייתי מציע שזה יהיה התוכן באופן כללי, של ההצהרה ב- 24 באפריל, גם אני הייתי יחד עם חברי, ישראל טשרני בירוואן פעם אחת, ואחר-כך עוד פעמיים, בנפרד, ואני יכול להעיד שהשאיפה של הארמנים, לאו דווקא של הממשלה הארמנית, אבל של הציבור הארמני, זה תבינו, שני שליש מן העם הארמני נרצח ברצח העם במלחמת העולם הראשונה. שליש מהן העם היהודי נרצח בשואה. אני לא משווה אבל אני אומר שמי שמתכחש לזה, מתכחש לכל ההיסטוריה האנושית. ולישראל כמדינה יהודית, יש חובה מוסרית ראשונה במעלה, עלינו מסתכלים, אם גואטמלה תעשה את זה, אז היא עשתה, יפה מאוד. אם ישראל לא עושה את זה, כל העולם מסתכל על ישראל."

לעומת זאת מרשימים דברי נשיא צרפת ניקולא סרקוזי שנאמרו ב-6 באוקטובר 2011, במהלך ביקור רשמי בבירת ארמניה, ירוואן בקראו להכיר בטבח שביצעה בארמנים ב-1915 כרצח עם. הוא אמר : "טורקיה היא מדינה גדולה, ועליה לבקר את ההיסטוריה שלה, בדיוק כמו שעושות מדינות אחרות בעולם, דוגמת גרמניה וצרפת. רצח העם הארמני הוא עובדה היסטורית וצרפת מכירה בה. הכחשה קולקטיבית גרועה אף יותר מהכחשה של בודדים והיא אינה מקובלת. עלינו להיות חזקים ולהישיר מבט אל ההיסטוריה"

מקורות
הג`נוסייד הארמני – לא "ארמניה, ארמניה", לא "הטבח הארמני", מאת יאיר אורון מתוך כתב העת "היסטוריה", גליון 12, תמוז תשס"ג ,עמודים 76-57
רצח העם הארמני - ערך בויקיפדיה
הרצאת פרופסור יהודה באואר בהשתלמות מורי דרך, אפריל 2015

חזרה לדף ראשי הארמנים         חזרה לתפריט ראשי    


שלח תגובה
שם
דואר אלקטרוני (אופציה)
תגובה