YoaView
[English] צור קשר קישורים גלריה המלצות אודות אתרים ועוד הרצאות מרתקות טיולי איכות גיבושטח אורחים מחו"ל

בָּדָד לָעַד - בכפר ארמני נטוש                       חזרה ל"ועוד"

הכפר שיח` בוריךּ היה הכפר הארמני היחיד בישראל. לאחר 55 שנות קיום עזבו בשנת 1981 אחרוני תושביו. סיפורו של הכפר מתועד בכתבה נפרדת שקישורה בתחתית פוסט זה. בשיאו מנה הכפר 30 משפחות . שני דורות היה קיים, פרק זמן בו נולדו בכפר תינוקות ואחרים הלכו לעולמם. בית הקברות הקטן מנה כעשרים וחמישה קברים. כיום נותרו בו שני קברים ששוקמו על ידי בני משפחה בשנים האחרונות

מיכאל קטריאן נולד בשנת 1900 אביו נרצח על ידי העות`מנים, משפחתו נפוצה לכל עבר והוא הגיע לארץ-ישראל בגיל 15. בשנת 1965 הגיע כתב "מעריב" מנחם תלמי לשיח` בוריךּ ושוחח עם מיכאל שתמונתו מטה הופיע בכתבה:

בשנת 1971 נפטר מיכאל ונטמן ברכס הכורכר

בשנת 2003 פרסמה שרה ליבוביץ-דר כתבה מקיפה על הכפר בעיתון "הארץ".  במסגרת התחקיר פגשה שרה את נכדיו של מיכאל.

סלפי מורג`ליאן, נכדתו של מיכאל, מבקרת בכפר כל שבוע. היא מכירה כל אבן בכפר הנטוש. "האבנים מדברות אלי", היא אומרת ומדלגת בין שרידי החורבות. רק כמה תלי אבנים מעידים שבמקום היה כפר. "בן אדם רגיל לא יכול להבין הרבה מהאבנים האלה. אני מסתכלת על האבנים ורואה בעיני רוחי בפרטי פרטים איך הבית שלנו נראה". היא מלטפת את אחת האבנים ואומרת שזאת היתה האבן של המרפסת, שנקראת בארמנית צ`רדח, "והנה כאן האבן שאליה קשרו את הפר של אבא שלי".
היא מתגעגעת מאוד לכפר, היא אומרת. "אנחנו עדיין מרגישים שזה שלנו. פה היתה לנו משפחה חמה, כאן היתה לנו מדינה ארמנית קטנה. גם מדינת ישראל היתה מרוויחה אילו היינו נשארים כאן. הכפר היה מושך תיירים ארמנים מכל העולם, שהיו באים לראות כפר ארמני יחיד בישראל. כשאני, בעלי ושני בני רוצים להתרחץ בים, תמיד אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים לחוף הים שהיה החוף של הכפר.
מי שלא מכיר, לא ימצא אותו.
אנחנו באים לכאן כדי לקטוף סברס ופטל וכל שנה מביאים לבית הקברות כומר שיעשה אזכרה על יד הקבר של סבא שלנו, מיכאל קטריאן, שמת בשנת 1971 ונקבר פה".

בשנת 1997 שיפצה מורג`ליאן את הקבר של סבה. בבית הקברות הקטן של הכפר מכוסים 25 הקברים בעשבים שוטים כה גבוהים, עד שאי אפשר לזהות את רובם. "אם לא היינו משפצים את הקבר של סבא שלי, אף אחד בכלל לא היה יודע שקבורים כאן אנשים". משהו מושך אותה למקום, היא אומרת, היא לא יודעת מה. "אני לא יכולה להתנתק מהשטח הזה, אולי הזיכרונות על שמחת הילדות מושכים אותי לכאן. גם הבנים שלי מכירים פה כל אבן".
אבל לא עשית מאמצים מיוחדים כדי לחזור לכאן.
"למדנו לשתוק. זה כבר טמון בתוכנו, לשתוק ולהמשיך הלאה. אחרי שראינו את הכי גרוע שיכול להיות, טבח של מיליון ארמנים, אנחנו כבר לא מתלוננים על שום דבר".

אחיה של סלפי, מיכאל קטריאן, אומר שבכל פעם שהוא בא לביקור בכפר הוא מרגיש צמרמורת. "אני מרגיש כאילו עוד קיימים פה אנשים ומישהו מבקש: תבואו לכאן, תבקרו, אל תשכחו. זה כואב, כואב, עד עכשיו כואב לי כשאני נזכר בילדות שלי כאן, אני מריח את ריח הלחם שנאפה בתנורי הכפר, נזכר בארוחות הבוקר המיוחדות של הכפר, בקיץ תמיד אכלנו תאנים בפיתה, צדנו ארנבות ובלילות צדנו דורבנים. הייתי רץ על ההרים עם רוגטקה מהבוקר עד הלילה. אני בן ארבעים, ובעיני הילדות שלי בכפר היתה השיא של חיי. הילדות הזאת נמחקה, הרסו לי את הזיכרונות כשהרסו את הכפר. כשעזבנו הייתי ילד קטן, לא ידעתי שעבדו עלינו, שניצלו את התמימות של הורינו. אילו הייתי מבוגר יותר לא הייתי עוזב. הייתי נלחם כדי להישאר כאן".

טרבנדה מנוגיאן נולדה בשנת 1883 ונפטרה בגיל 81 בשנת 1964 . קברה נמצא בסמוך לקברו של מיכאל ואף הוא עבר שיפוץ. אין ברשותי פרטים על טרבנדה.

הכתבה "הכפר שיח` בוריק איננו עוד"

"זה הגורל שלהם", כתבה מאת שרה ליבוביץ-דר, עיתון הארץ 13 במאי 2003

כתבה זו הינה חלק מהסדרה בָּדָד לָעַד – קברים מבודדים בישראל

חזרה לדף ראשי הארמנים     חזרה ל"ועוד"      חזרה לתפריט ראשי   


תגובות
1.  אסתר  (23/08/2016)
מרגש וחשוב. תודה