שכני ברשפון הוא ד"ר אריה מצקר שיצא לגמלאות לפני שנים והוא שומע נאמן של הרצאותיי בפני ותיקי המושב. "יואב - בא לביתי. יש לי משהו מעניין לתת לך" אמר-ציווה בקולו המרעים.
הלכתי.
זו לא פעם ראשונה שאני מבקר אצל אריה וגם בעבר מסר לי ספרים על ארץ ישראל שהם פנינה עבורי כמדריך וכמתעניין בעברה.
הפעם חיכתה לי הפתעה אחרת: גיליונות מקוריים של "קול צפת" – עיתון שיצא בתש"ח בצפת במהלך הימים הקשים של מצור, מאבק הישרדות ולחימה.
אריה קיבל את הגיליונות מידידה לפני עשרות שנים ושמר עליהם כעל בבת עינו.
כעת חשב לתת אותם לי.
אמרתי לאריה כי אני מודה לו מקרב לב אבל אני לא סבור שיהיה זה נכון שהם ישכנו במעוני.
הטלפון הבא היה לידידי הצפתי זאב פרל.
משפחתו בצפת מזה דורות, היה ראש העיר צפת, מורה דרך ומלח הארץ.
זאב העלה מייד רעיון שהגיליונות יועברו למשמרת עולם לספריית המכללה האקדמית צפת.
אריה הסכים מייד וכך החל המסע של קול צפת חזרה הביתה.
מהו "קול צפת"?
בחורף תש"ח, כאשר צפת הלכה ונותקה מן הארץ והמתח בין יהודים לערבים הפך למלחמה של ממש, נולד בעיר כלי נשק מסוג אחר. לא רובה ולא מרגמה, אלא גיליונות נייר מודפסים. שמו היה "קול צפת", ובמשך חודשים ספורים הוא היה לעיתון של קהילה קטנה שנאבקה לא רק על חייה, אלא גם על רוחה.
ערב מלחמת העצמאות חיו בצפת כ־13,000 תושבים, מהם רק כ־1,600 יהודים. לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 הלך הרובע היהודי היה מבודד והחשש מפני מתקפה ומצור גבר. בתוך האווירה הזאת פרחה גם חרושת שמועות. זיכרון מאורעות תרפ"ט, שבהם נרצחו 18 מיהודי צפת, עדיין היה חי בקרב רבים מתושבי העיר.
בדצמבר 1947 החליטו אנשי ה"הגנה" להקים עיתון מקומי. העורך, ישעיהו עשני, ניסח לימים היטב את הצורך: ברחובות זרם לדבריו "ים של שמועות תבוסתניות", והציבור היה זקוק למידע אמין, לעידוד ולתקווה. הוא אף האמין כי למילה הכתובה, כשהיא מופיעה בזמן הנכון, יכולה להיות עוצמה גדולה "יותר מכוחו של כדור עופרת".
לצדו פעלו במערכת יעקב חזנובסקי, יצחק גייגר ומפקד ה"הגנה" בצפת מאיר מייברג. את סמל העיתון עיצב אריה מוסקוביץ: הר מירון ומעליו לפיד בוער, סמל למרד ולחירות. בראש העיתון הופיע הפסוק: ”קוּמָה ` וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ”. – פסוק מספר במדבר מוכר היטב לציבור הדתי והמסורתי של צפת.
"קול צפת" לא הסתפק בחדשות. הוא ביקש לחזק את הלוחמים, להפוך את האוכלוסייה האזרחית לעורף מסייע, להיאבק בפחד ובשמועות ואף להשמיע את מצוקתה של צפת באוזני היישוב כולו. לצד ידיעות והוראות פורסמו סיפורים מחיי העיר, דברי הספד לנופלים, שירים, מכתבים ואפילו מדור הומור – ניסיון לשמר משהו מחיי השגרה בתוך מציאות של יריות והפגזות.
הפקת העיתון עצמה הייתה מבצע. היה מחסור חמור בנייר, החשמל נותק לעיתים קרובות והמידע מן הארץ הגיע בקושי. החדשות נקלטו ברדיו, ובין היתר הסתמכו על "קול הגליל"; עיתונים מתל אביב אף הושלכו ממטוס פייפר כדי להזין את תחנת הרדיו בידיעות. ההדפסה נעשתה בדפוס "הגליל" הוותיק, במכונה מיושנת שהופעלה בדוושת רגל וכל גיליון נייר הוזן אליה ביד.
בסך הכול הופיעו אחד עשר גיליונות. בתקופת הקרבות המכריעים, מסוף אפריל ועד 12 במאי 1948, הם כבר יצאו כמעט מדי יום או יומיים. הגיליון האחרון היה גיליון ניצחון. כותרתו, שנדפסה באותיות זהב, הכריזה: "עיר הזֹהר והארי חוגגת את חג שחרורה ונצחונה".
עם הסרת המצור הסתיים גם תפקידו של "קול צפת". דווקא משום שחייו היו קצרים, הוא נותר מסמך יוצא דופן: עדות לכך שבמלחמה על צפת התנהל גם קרב על המידע, על התקווה ועל יכולתה של קהילה נצורה להאמין שתשרוד.
הדרך לצפת עוברת בראש פינה. תאמתי עם זאב מפגש בו אמסור לו חגיגית את הגליונות וההזדמנות נקרתה בעת טיול של ותיקי הגדוד שלי הנערך מידי שנה.
קבענו בראש פינה ההיסטורית -אתר מאוד סמלי, ממש סמוך לבית משפחת פייקוביץ שם פעלו סבא וסבתא של יגאל פייקוביץ-אלון שלימים יהיה מפקד חטיבת יפתח משחררת צפת.
בהמשך העביר זאב את הגליונות ל-----ממכללת צפת.
צפו בשני מפגשים אלה בסרטון זה:
בנספח א` תוכלו לראות צילום של חלק מהגליונות של "קול צפת".
תודה לד"ר אריה מצקר על מודעתו למורשת ותודה לזאב פרל ולמכללה האקדמית צפת.
להרחבה: יחיאל לימור, יאיר ספרן, הקול שמאחורי הפגזים והיריות:`קול צפ` - העיתון שהופיע בצפת במלחמת העצמאות, קתדרה, 168, 2018 עמודים 101–118.
לרשותכם מטה מערכת תגובות - נשמח שתשתמשו בה!
לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר במייל בעתיד הירשמו בקלילות בדף הבית (ראו תפריט ראשי). לקבלת הכתבות העתידיות בקבוצת ווצאפ שקטה - היכנסו בקליק לכאן
