עמק הנילוס וארץ-ישראל - סיפור לפסח חזרה ל"ועוד" לתפריט ראשי
מאת חן כץ
חן כץ הוא מורה דרך בארץ ובחו"ל, טייל וצלם וספרו "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה" מקבץ מספר סיפורים מרתקים על הלבנט, המקרא ועל אתרים בארץ. לחג פסח בחרתי להציג כאן את סיפורו עמק הנילוס והאימפריה המצרית. נופתע לשמוע גם על מחשבות מעניינות לגבי שמותיהם של משה ושל שרה. בסיום תוכלו למצא פרטים נוספים על ספרו. כותב חן:
בשלוש השנים שקדמו למהפכת כיכר תחריר ביליתי רבות, לשמחתי, במִצְרַיִם.
מבחינה מקראית הייתה זו חגיגה של ממש. לפני יותר מחמשת אלפים שנה אוחדה מצרים ונשלטה על ידי 26 שושלות עד לכיבוש הפרסי בשנת 525 לפנה"ס. השתמרותם המופלאה של מקדשי מצרים לאורך עמק הנילוס מאפשרת המחשה מוצקה ביותר לתרבות העתיקה והמדהימה שהשפיעה כה רבות על ארצות הסביבה. ללא הרבה רקע היסטורי או מקראי, גם המטייל הממוצע במצרים משתאה נוכח העוצמה האדירה הנודפת מקירות המקדשים. מי שעמד באולם 134 העמודים של רעמסס השני בכרנך, מבין על מה אני מדבר. אותו רעמסס שלט במצרים לא פחות מ-67 שנים, עובדה שאפשרה לו לבנות המון מונומנטים להאדרת עצמו, משפחתו ואלי מצרים.
.jpg)
באבו סימבל מצוי מקדש כזה, ממש על גדות אגם נאצר, בממפיס רובץ פסלו הענק וכמו כן, בלוקסור הוא מופיע על קירות המקדש כשצאצאיו לצידו. על רצפת מקדשיו ריצוף עליו תבליטי דיוקנאות אויביו. עם כניסתו למקדש, וודאי נהנה לדרוך עליהם. ניצחונו על החיתים בקֽרב קדש, גם הוא מונצח בכל מקום. יש הגורסים שרעמסס השני היה הפּרעה אשר מולו עמד משה.
מביני העניין ואוהבי המקרא ילכו אל המוזיאון המצרי ויעמדו מול האסטלה (מצבה) של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני. שם מתהלל אותו פרעה במסעות כיבושיו לכנען, ובין הישויות אותן כובש מופיע השם המפורש "ישראל" - האזכור היחיד לשם זה שהתגלה במצרים עד היום. אסטלת מרנפתח הינה נקודת ציון אחת מיני רבות, בה עושים החוקרים שימוש בניסיונם לתארך את שהותם של העברים במצרים ואת יציאתם משם.
בכרנך שוכן מקדש תחותמס השלישי, כובש מגידו המהולל, אשר החניה שערך בנחל עירון בדרכו למגידו משמרת את שמו עד היום – מוסמוס, כיום כפר בואדי עארה. על הקיר במקדשו של תחותמס השלישי מופיעים שמות העמים שהיו שותפים בקואליציה נגדה נלחם. ביניהם מופיע פעמיים "חבירו". יש הטוענים שאלה הם העבריים.
קיר הנצחתו של פרעה שִׁישַׁק מרשים במיוחד ומרגש את יודעי המקרא.
שישק יצא ממצרים לכנען לאחר פיצול הממלכה בידי רחבעם וירבעם: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם כִּי מָעֲלוּ בַּיהוָה. בְּאֶלֶף וּמָאתַיִם רֶכֶב וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף פָּרָשִׁים וְאֵין מִסְפָּר לָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ עִמּוֹ מִמִּצְרַיִם לוּבִים סֻכִּיִּים וְכוּשִׁים. וַיִּלְכֹּד אֶת עָרֵי הַמְּצֻרוֹת אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיָּבֹא עַד יְרוּשָׁלִָם." דברי הימים ב, יב, ב–ד.
על קיר המקדש בכרנך תבליטים נאים ביותר הנושאים את שמות הערים אותן החריב שישק בדרכו לירושלים. הוא עצמו מצוי במרכז, אוחז את אויביו בציציות שערם.
כל אלה מוכרים ליודעי הדבר והינם אתרי חובה למטייל הישראלי במצרים.
גם כאן, עולם המושגים המקראי החל לקבל משמעות רבה יותר כאשר הועמקה שהותי וכך גם הבנתי את הארץ.
במצרים, כמו גם במזרח טורקיה, חיי היום-יום לא השתנו הרבה מאז ימי המקרא. העבודה בשדות, הדיג בנהר, כל אלה, ברוב המקומות, עדיין משמרים טכנולוגיות מקראיות.
שטחי החקלאות נמצאים ממש על גדות הנילוס, כולם שטחי השקיה בהצפה. הפול והמטעים שתולים שורות שורות אליהן נחפרו רשת תעלות שתי וערב. יוצא החקלאי בבוקר וידיו שלובות אחור. בעזרת רגליו היחפות פותח וסוגר את התעלות וכך מזרים את המים אל גידוליו.
תיאור מופלא של ההשקיה ברגליים בעמק הנילוס מופיע בספר דברים פרק י"א פסוק י` - "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק."
מצרים העתיקה הפכה לאימפריה רק לאחר איחודן של שתי הממלכות, העליונה, כלומר זו אשר במעלה הנהר, והתחתונה, זו שבמורדו. התנ"ך משמר בשם "מצרים" את ההיסטוריה המצרית על דבר איחודן. מכאן, מִצְרַיִם - שתיים.
שעות ארוכות עמדתי מול קירות המקדשים במצרים והתוודעתי אל חלק מעברה ואל אמונותיהם של תושביה, שאיפותיהם ואורחות חייהם. למדתי להכיר את הסימנים על הקירות, את הכתב ההירוגליפי וזיהיתי את שמות המלכים בכרטושים. מצאתי עצמי, לאחר זמן ושקידה, בשלב מסוים, קורא הירוגליף. לא רק קורא, גם מבין. אמנם לא באופן שוטף, אך בהחלט באופן כזה שאני מבין את רוב הכתוב על הקיר שמולי. ברגע שזה קרה, החלה להישפך עליי אינפורמציה מקירות מקדשי מצרים בכמויות שהיה קשה לי לעכל.
ההקבלות המקראיות אל דברי ימי מצרים לצד שמות גיבורי המקרא, שלהם משמעויות מצריות, הן תופעה מרתקת, המוכרת היטב לבלשנים. אין בכוונתי לעייף את הקורא בכל הדברים אשר ריגשו אותי בצל קירות המקדשים, אך כמה מהם נראים לי חשובים.
לכו לטייל בציפורי העתיקה אשר בגליל. בציפורי, גשו אל העיר התחתית, לאזור בתי המרחץ, שם נמצאת הווילה אשר את רצפתה מעטר פסיפס. הפסיפס מתאר את חגיגות הנילוס. חגיגות אלו נערכו במצרים כשהנילוס היה בשיא הגאות שלו, בחודשי הקיץ, אז חל ראש השנה המצרי הקדום.
שני תנאים שחברו יחדיו רק ביום אחד בשנה קבעו את ראשית השנה: שיא הגאות של הנילוס ומיקומו של כוכב סיריוס בשמיים בזמן זריחת השמש.
יום זה היה ליום חג, יום של תקווה לשנה ברוכה, לשנת שפע. הדבר נקבע במהלך האלף החמישי לפני הספירה!
בפסיפס בציפורי, בין שאר האלמנטים המעניינים, מופיע מתקן מדידה של מפלס הנילוס, המכונה נילומטר. מפלסו, באותו יום גאות, הגיע ל-17 אמה.
מתקנים כאלה, חלקם נחצבו במנהרות אבן ליד הנהר וחלקם נבנו מאבן על גדות הנהר ופוזרו לכל אורכו של הנהר, מאסואן ועד הדלתא.
נילומטר מופיע גם על רצפת הפסיפס של כנסיית הלחם והדגים בטבחה שעל שפת הכנרת.
הנילומטר הקדום והחשוב ביותר היה באַסְוָאן, על האשד השביעי במורדו של הנילוס. המצרים הקדמונים, אגב, ספרו את אשדות הנילוס במעלהו, ולא במורדו. מבחינת המצרים שעלו במעלה הנהר, הייתה אסואן באשד הראשון.
אסואן אשר במעלה הנהר, הייתה המקום בו אפשר היה לדעת, לפני כל המקומות האחרים במצרים, כיצד תיראה השנה הבאה מבחינה כלכלית.
היות והיא מצויה במעלה הנהר, הגאות מגיעה אליה ראשונה. אסואן מופיעה פעמיים במקרא, שתיהן בספר יחזקאל.
"לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ". (פרק כט) "כֹּה אָמַר יְהוָה וְנָפְלוּ סֹמְכֵי מִצְרַיִם וְיָרַד גְּאוֹן עֻזָּהּ מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה בַּחֶרֶב יִפְּלוּ בָהּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה." (פרק ל)
שמה המקראי של אסואן משמר אמת היסטורית. במצרית עתיקה "סוואנת" פירושו שוק ואכן, על האשד שסביבו נבנתה העיר התקיים שוק אפריקאי.
כאן פרקו המצרים זהב, שנהב, חיות אקזוטיות ועוד סחורות אשר עשו את דרכן מלב אפריקה צפונה.
האשדות באסואן נוצרים בשל גושי גרניט אדירים אשר מפריעים את זרימתו המונוטונית של הנהר ומפצלים אותו לעשרות ערוצי זרימה. על אחד מגושי הגרניט האדירים הללו הוקם מקדש לח`נום, אֵל האשדות המצרי, שבכוחו לקבוע את גובה המפלס. סביב המקדש התקיים שוק אפריקאי ונבנה כפר שלם.
שמו של האי בשפה המצרית העתיקה מרמז על הסחורה שעברה דרכו;
המצרים קראו לאי "הבו". הבו במצרית העתיקה פירושו פיל. במאה השישית לפני הספירה התיישבו באי יהודים, חיילים משוחררים של המלך כנבוזי הפרסי. יהודים אלה הקימו מושבה על האי הבו, חגגו את חגי ישראל במועדם ושימרו את מסורתם. היהודים אף בנו על האי מקדש, דבר שגרם לקונפליקט מסוים לא רק בינם לבין המצרים אלא גם עם יהודי ארץ ישראל.
היהודים כינו את האי הבו, בעיוות קל, "הב" או "יב". המעורבות שלהם בסחר במקום הוליד את המילה "שנהב", כלומר, שן של פיל. גם בתקופה ההלניסטית שמר האי על שמו וכונה "אלפנטיני". על האי היו בתי מגורים, מקדשים, וכמובן - נילומטרים.
אולי מגדל סְוֵנֵה המקראי, המוזכר בספר יחזקאל, הוא מגדל הנילומטר, אותו אנו מכירים מפסיפסי הארץ והממצאים?
על אי הפילים, לפני בניית הנילומטרים מהאבן, היו מודדים את גובה מפלס הנהר בעזרת הקנה שרבים ממנו גדלים על גדות הנהר. זה היה לפני חמשת אלפים שנה, בראשית ימי הממלכה המצרית המאוחדת. באותו יום חג בו היה הנילוס בשיא גאותו התרחש דבר מרתק: פקיד שומה מטעם המלך היה מגיע ונעמד על אבן מעל הנהר, מקום קבוע ומוכר. פקיד השומה היה תוקע במים את צמח הקנה ובוחן כמה אמות ממנו נרטבות. על-פי גובה המים ידעו המצרים להעריך בדיוק בלתי נתפס, אלו שטחים יוצפו על שתי גדותיו של הנהר בין אסואן לדלתא, מרחק של למעלה מ- 1,000 קילומטרים. כמו כן ידעו נציגי פרעה במדויק למי שייכים אותם שטחים אשר יוצפו ומכאן שיבולם מובטח.
כך ידעו את גובה המיסים שיגבו אותה שנה וממי יש לגבות אותם.
אותו הקנה שבעזרתו מדדו את גובה המים הפך להיות למושג "קנה מידה", בו אנו משתמשים היום. קנה מידה למדידת גובה המפלס וקנה מידה למידתו של הצדק בלקיחת המס. לא פלא שפריחתו של הקנה הייתה לכתרה של מאט, אלת הצדק המצרית.
הקנה עצמו, אגב, הפך להיות אחד הסמלים הבולטים בכתב ההירוגליפי של מצרים העליונה.
חייבים להיות צדק וקנה מידה לגביית המס מהאזרח; הקנה היה לסמל הצדק ופריחתו משמשת כמוטיב בכתב ההירוגליפי.
ועוד משהו יפה ומרגש:
כל הילודים שנולדו ביום שיאו של הנהר, במיוחד הזכרים, היו מתנת האפּי, אל הנהר, והיו צפויים לגדולות. שמם לרוב היה זהה, והיה מורכב משתי מילים.
מו - מים, סא - בן. במצרית עתיקה: מוסא. כלומר, בן המים. מוסא?
הנוסח המקראי מדבר על ילד שעתיד להגיע לגדולות: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ." (שמות ב, י).
ולסיום:
בפנתיאון האלים המצרים אלים רבים. מהחשובים והמרכזיים שבהם הוא האל רַע.
לא בכדי משלבים רבים מהפרעונים את שמו של האל רע בשמם הפרטי - רעמסס, דדפרע, סאחורע, מנכאורע, חעפרע, מרנרע, נבחתפרע ועוד רבים אחרים.
האל רע מקושר לשמש ומופיע לרוב בצורת עוף דורס, בז או נץ, ועל ראשו גלגל השמש..
האם זה מקרה שהאל המצרי החשוב נושא שם שבעברית הוא ההפך מטוב?
להלן תקציר סיפור חשוב מהמיתולוגיה המצרית: האלים הגדולים איזיס ואוזיריס שלטו. לאוזיריס היה אח ושמו סת. כמו כן, לאוזיריס ואיזיס היה בן, הורוס שמו. סת קינא באוזיריס, הרג אותו, ביתר את בשרו לשלושה עשר חלקים ופיזרם במרחב. אחסוך מכם את סיפור מסעה של איזיס לאסוף את חלקיו ולהרכיבו מחדש. לרוצה להתעמק במיתולוגיה המצרית יש מקורות רבים וטובים בעניין.
אך אחזור לסיפור בשל נקודה אחת מעניינת.
הורוס, בנו של אוזיריס, יצא להלחם בדודו סת ולנקום את מות אביו. תאור הקרב ביניהם מעטר מקדשים רבים במצרים, במיוחד את מקדש הורוס באדֵפּו, מקדש שנבנה להנצחת האירוע וציון מקום התרחשותו.
בקרב הרג הורוס את סת, אך איבד את עינו. לאחר הקרב העניק האל רע להורוס עין תותבת מזכוכית שאיתה יכול היה להביט ישירות בשמש. מתנת עין הזכוכית של האל רע להורוס הייתה לחלומו הנשגב של המצרי בעת העתיקה; מתנת מזל בעלת עוצמה והדבר הטוב ביותר שיכול מישהו לייחל לעצמו.
העין של רע.
העין של רע מופיעה בכתב ההירוגליפי ומעטרת מקדשים רבים במצרים כסימן של מזל וברכה.
העבריים במצרים התבדלו, כנראה, מהתרבות המצרית הפגאנית וסמליה באופן בוטה.
מתי בדיוק הופיעה היד שדוחה את העין של רע, נגד העין הרע, קשה לדעת. בין חריטות הסלע אשר בהר כרכום בנגב ראיתי גם את העין וגם את היד הדוחה. כל מה שטוב למצרים, רע לנו. "העין של רע", "להבדיל בין טוב לרע" ועוד כהנה וכהנה.
דבר אחד ברור, אנחנו נגד עין הרע.
ספרים `במדבר` ו`שמות` מלאים מעולם המושגים המצרי הקדום. למכות מצרים ולניסים אותם מחולל אלוהים הקבלות מצריות רבות. לשמות מקראים רבים משמעות בשפה המצרית הקדומה. אסנת שנישאה ליוסף, שמה מצרי. אסנת היה שם שניתן לבנות כוהני מקדש אתון – ביתו של אתון, ביתו הבכורה של כהן מקדש אתון.
שמה של שרה מורכב שתי מילים מצריות "סא" - פירושו ממצרית עתיקה בן. סא - רע, בנו של רע.
שרה הייתה לשרה עם הגעתה לכנען. במסופוטמיה נקראה שָֹרָי. האם הגעתה לכנען, שהייתה אז תחת השפעה מצרית, גרמה לשינוי שמה כך שיהיה נוח להגייה עבור המצרים כחלק מניסיון המשפחה להשתלב? אולי.
כל אלה הם הגיגים לא אקדמאיים שחולפים בראשי ומעסיקים אותי בסיוריי בנכר.
גבולותיה של ארץ המקרא שרועים על פני המזרח הקדום וצפון אפריקה, אך למוסר ההשכל העולה מסיפורי המקרא, להכוונה שסיפורים אלו מעניקים לאדם החי בחברה - לעניין זה אין גבולות.
סיפור זה הנו אחד הפרקים בספרו של חן כץ "וירא והנה באר בשדה".
במרכז הספר מסע חיפוש בלשי מרתק אחר המקום הרומנטי ביותר בעולם: הבאר בה נשק יעקב לרחל. בנוסף סיפורים על מעלה עקרבים, דגים ותה בים המלח, העץ הזקן בחצבה ועוד.
לרכישת הספר הקישו כאן
מקש התגובות ממתין לכם למטה משמאל!
לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי).
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת לך.
